|
|
עמוד:13
13 טורפי עולמות 7 בעולמו לחולמים ולקוראים, שמעורר מחדש הד ישן של אנימיזם של אותו גבר, שפיסת הווילון מילדותו צצה בכיס הפיג'מה שלו . אותו וילון - פעם ישות חיה והיום זכר דומם לקיומה - ניתן להרג סופי על ידי הפיכתו לאובייקט לשימושה של האישה הדומעת . אם כך, נוכל לשאול את עצמנו, האם הגבר אינו יודע אם יש ברשותו ממחטה מפני שאינו מצליח להתמודד עם חוסר ההתאמה בין מהותה של פיסת הווילון ובין התכלית האפשרית שלה, או שאינו מעוניין לחרוץ את דינה של הישות ששבה לפתע אל חזקתו ? "האם את בוכה ? ", הוא שואל אותה לבסוף, בעודו מגיש לה את פיסת הבד . "לא, אני מדממת", היא עונה לו כשדם זולג מעיניה ושוטף 8 האם מי שעומדת מולו בכלל אנושית ? את פניה . הגבר והאישה חולמים ( או אולי בעיניו רק הוא חולם ? או רק היא ? ) , כמו כל האחרים הסובבים אותם בסיפור הזה, ומתוך כך הם שרויים במצב סהרורי שבו ניתן לדעת מעט מאוד דברים באותה ודאות שבה אנו יודעים אותם כשאנו ערים . כפי שאותו אדם מסביר, כשהתבגר, הוא שכח לגמרי מהווילון המואנש שנכח בחדרו כשהיה תינוק . אבל כאן בחלומו, פיסת הווילון הזאת הופיעה, חזרה להיות בבעלותו של הגבר וניתנה לאישה שביקשה ממחטה . באירוע סוריאליסטי זה, דברים שהיו ברורים למדי הפכו נתונים לפקפוק . כאשר האדם בסיפור עונה "אני לא יודע", הרי שמדובר באירוע שלא רק גורם לו לאבד את ביטחונו בעמדתו שלו ביחס לשאלה שהופנתה אליו, אלא גם משיב למחשבתו תפיסת מציאות אנימיסטית מעברו הרחוק, שעל פיה לא רק הוא כילד היה ידידותי או שלא היה ידידותי לאחרים, אלא גם אותם וילונות בחדרו ואולי גם חפצים דוממים אחרים שהכיר . ברגע שבו המציאות מזועזעת מספיק חזק, דוגמות ונקודות מבט מסורתיות עלולות להתפרק . אולי לא מדובר בחריגה 7 . ייחוס של נשמה לחי, לצומח ולדומם . 8 . 42 . Neil Gaiman, Sandman, the wake, Canada : DCcomics, 1997, p
|
|