|
|
עמוד:12
12 אורן בן יוסף את התעלומה ומסביר שיש ברשותו פיסת בד מן הווילונות שהיו תלויים בחדר ילדותו, שאותה הוא יכול להציע, אולי, כממחטה . הוא מספר לה שכילד קטן היה מאפיין את אותם וילונות בתכונות, ושנטל את פיסת הבד שברשותו מהווילון הידידותי בצד הימני של החדר, ולא מהווילון משמאל, שלא היה ידידותי . מאוחר יותר, הוא מסביר לפני מסירת חתיכת הבד שברשותו לאישה הדומעת, כשהיה בן שלוש או ארבע, הוא כבר הפסיק להעניק תכונות לאובייקטים סביבו . זהו הבלבול באותו רגע סהרורי : אותו אדם אינו יודע אם יש בידיו ממחטה או לא, משום שבזמן שהאובייקט שברשותו אכן עשוי לשרת את תכליתה של ממחטה, הוא לא תוכנן או נועד להיות ממחטה בטרם עלתה הבקשה לאובייקט זה . רגע זה הוא רגע של קונפליקט בין הפוטנציאל של פיסת הבד לבין מטרתה המקורית . ברגע שאותו אדם מושיט את פיסת הבד לאישה שלצידו, הוא הופך אותה, רעיונית, לממחטה על ידי פעולתו . רגע זה עשוי לשלוח את הקורא אל מסתו של ארנסט ינטש ( Jentsch ) על האלביתי 3 שבה הוא כותב על "הנטייה הטבעית של האדם ( Unheimlich ) , ליצור הקבלה תמימה בינו לבין החפצים בעולם החיצוני ולהקיש 4 ואפילו בצורה ברורה מן העובדה שהוא בעל נשמה שגם הם חיים", יותר, ש"ילדים קטנים מדברים ברצינות מלאה אל כיסא, אל הכף 5 מדובר באלמנט חשוב במושג שלהם, אל סמרטוט ישן וכדומה" . האלביתי, שפרויד מייחס למעוררי הפחד והחרדה, אך בכל זאת 6 במילים אחרות, מעניק לו מעמד מיוחד, שונה ונפרד מרגשות אלו . זה אותו חלום אוניברסלי, אירוע חידתי ובלתי נתפס במלואו 3 . זיגמונד פרויד, האלביתי, מבחר כתבים - ח , תרגום : רות גינזבורג, תל אביב : רסלינג, ,2012 עמ' 21 . 4 . שם, עמ' 35 . 5 . שם, שם . 6 . שם, עמ' 43 - 44 .
|
|