|
|
עמוד:10
01| של חוסר מודעות, שממנו מעלים את האוצרות הכי יפים, בונים ארמונות בחול . סוגיית ההשראה הייתה משמעותית במסות רבות . יהודית רותם מכניסה את הקוראות לחדר העבודה שלה כאשר היא פותחת את הטקסט שכתבה בפסוק מסדר יום כיפורים : "אוֹחִֽילָה לָאֵל . אֲחַלֶּה פָנָיו . אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן" ומתייחסת לתפילה כדרך לזמן את כוח הכתיבה ולחמקמקות של תפיסת האל כחלק מתהליך הכתיבה בחדר שהיא כותבת בו : 'אוחילה לאל, אחלה פניו, אשאלה ממנו מענה לשון', אלה המילים שאני ממלמלת, ביושבי מול הריק הלבן הבוהק אלי ממסך המחשב . איני יודעת מי הוא האל המטיל עלי את חילו, האל שאת פניו אני מחלה . [ . . . ] הוא נוכחות אמורפית, דחוסה בחדרי ליבי וגולשת לחלל חדר הכתיבה הקטן שלי, ישות סרבנית ועיקשת, חמקמקה ובלתי מושגת . שאלת הנמענת לבשה משמעות במסה של הסופרת תמר מרין, החושפת את הנמענת הסודית שהיא כותבת אליה . בהתכתבות עם וירג'יניה וולף, מרין כותבת על הצורך להשתחרר מהמבט החברתי השופט, וכיצד בת שיחתה הדמיונית מסייעת לה בתהליך זה : אני רוצה לשוחח עם קיטי יקרה משלי ; דומה לי אבל אחרת, משוחררת מהמבט החברתי שעדיין מופנם בי, מהספקות ומהעכבות שעדיין כובלים אותי . אני מקווה שהיא תהיה מסוגלת לשאת את הדברים הנעימים פחות שיש לי להגיד, אבל מצד שני שגם לא תשב בשקט ותחזיק לי את העטים . סוגיית השחרור מרכזית גם למסה של הסופרת דורית זילברמן,
|
|