|
|
עמוד:9
| 9 אני תמיד נדהמת מקלות הדעת שמייחסים לכתיבה הספרותית . לאיש לא נשמע מוזר שיש להתאמן 6 - 7 שעות ביום בפסנתר או בגיטרה כדי להגיע לתוצאות לעומת כתיבה, שאפשר לשרבט משהו, לסדר יפה בוורד וזהו : אם המחבר החליט שסיפור לפנינו – יהא זה סיפור ולו רק בגלל הסידור המוקפד והגופן הנאה שמספקת לנו תוכנת word . היבט נוסף מעלה עאידה נסראללה, המתייחסת ליכולת להתנתק מכתיבה אידיאולוגית באמצעות כתיבה אישית : בהתחלה, הכתיבה שלי הייתה אידיאולוגית, משמע הדבר שהדמות צריכה תמיד להיות חיובית, מחוברת לשאלות של מאבק לאומי, בגלל שהייתי שייכת לאידיאולוגיה הקומוניסטית . אחרי שהתחלתי ללמוד תולדות האמנת בגיל ארבעים, השתניתי וחשבתי שאני צריכה להתפטר מכל אידיאולוגיה ורק לכתוב את מה שמטריד אותי אישית, ולא חשוב מה יצא . בשער השני, "ארגז כלים לאישה כותבת", אספנו את המסות העוסקות כאמור בהיבטים הרגשיים והטכניים המאפשרים את הכתיבה . הסופרת דורית רביניאן מתייחסת לצורך לעורר את מה שאינו בשליטה כחלק ממלאכת הכתיבה, כדרך למצוא אוצרות הנסתרים מתודעת היומיום : המזל הוא ש"בשטח", בעבודת היום - יום, פועל בכתיבה גם כוח אחר . כוח ספונטני, חולמני ממש, שכדי לעורר אותו צריך להרדים לזמן מה את הכוח שבשליטה . יש גם מרחב של משחקיות ושל חירות נפש אמיתית, נהר זורם
|
|