|
|
עמוד:8
8| את השער הראשון פותחת הסופרת אילנה ברנשטיין, המתארת את ההיבט הרגשי הדוחק העומד מאחורי כתיבתה . מסה זאת חושפת את הסתירות והכאוס המשתתפים בכתיבת היצירה : אני כותבת כמי שחייה מאוימים . אני כותבת כאילו אין זמן . לא כאילו . אין זמן . אני כותבת כדי להרגיש . אני כותבת כדי לא להרגיש . אני כותבת כדי למחוק את מה שכבר כתבתי . להציע טקסט אחר תחתיו . טוב יותר . אני כותבת כדי לסתום את החור . אבל החור אינו נסתם . היחס הרגשי של הכותבת לעולם שהיא יוצרת בכתיבתה מאפיין גם את המסה של הסופרת אסתי ג . חיים . המסה חושפת את מערך היחסים המורכב עם מלאכת הכתיבה והפער בין הכתיבה לחוויית העצמי : הפרוזה הזאת . נשברת בידיים, חומקת תחת המקלדת, מורדת בסיפור, בוגדת בי עם כולם, כל הדמויות הבדויות טובות לה - מלבדי, האמיתית . היחס בין הממשי לבדיוני ניצב גם במרכז כתיבתה של הסופרת תמר לזר, המתייחסת אף היא למתח הנלווה למלאכת הכתיבה מכיוון סלחני ופייסני יותר . דבר המייצר דיאלוג בין החיים לבין הכתיבה : הבנתי שלא רק בשביל בריאת עולמות אלטרנטיביים אלא גם עבור העולם הזה, כתיבה עדיפה תמיד על אי - כתיבה . המעבר בין העולמות אינו מעמעם את יופייה של המציאות הממשית - לכאורה, אלא להפך, הוא מעשיר ומעמיק אותה . ההתייחסות לכתיבה כאל מלאכה שאינה ברורה מאליה עומדת במרכז המסה של הסופרת גלית דהן קרליבך, המתייחסת למחויבות שבכתיבה, כמלאכה הדורשת כישרון ואימון :
|
|