|
|
עמוד:11
בני אדם נוטים להיאחז בקיים ובמוכר, להיצמד לסטטוס ‑ קוו, גם אם דריכה במקום מובילה אותם לאבדון . רבים חוששים מצעדים שנתפסים בעיניהם קיצוניים, ומעדיפים ללכת בשביל הזהב . ואולם לעתים, תנאי המציאות הקיימת כה קיצוניים והרי אסון עד שאין מנוס מצעדים קיצוניים כדי לשנותם . למרבה הצער, רק מעטים מבינים זאת, ומעטים עוד יותר מעזים לעשות מעשה למען האצת השינוי הרצוי ויישומו . כל ניסיון לחולל שינוי אמיתי בסדר הישן והמוכר צפוי להיתקל כמעט תמיד בהתנגדות עזה מצד מי שאמורים לשלם אישית את מחיר השינוי . לרוב מדובר בבעלי השררה וההון, האוחזים בעמדות הכוח, שלרשותם עומדים מיטב המנגנונים והמשאבים לעצירת המהלכים לשינוי . לכן, שינוי הוא מלאכתו של המיעוט, ולעתים של היחיד המהפכן שמוכן לשלם את מחיר הבדידות כדי להגשים את חזונו . עם זאת, המהפכן יוצא נשכר מעצם הידיעה הפנימית שהוא נשאר נאמן לעצמו ולחזונו . בדרך כלל ייאלץ להסתפק בגמול הזה, ותו לא . רק לעתים רחוקות או נדירות יזדמן לו גם חסד הניצחון . ניצחון שהושג בהליכה נגד הרוח, נגד כל הסיכויים, ימתק תמיד מכל ניצחון . דומה שאת טעמה המר והקר של הבדידות חשתי באופן המזוקק ביותר ב ‑ 30 בינואר ,1994 כאשר נשאתי בוועידת מפלגת העבודה את "נאום הלווייתנים", שבו קראתי לשים קץ להסתדרות במתכונתה הישנה, כפי שהכרנו עד אז : גוף מסואב, מושחת ומשחית, שעשה הכול כדי למנוע את חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי ולשמר את שליטתו על קופות החולים . מובן שבמפלגת העבודה, המפלגה שלי באותם ימים, צעד כזה נתפס כטאבו מוחלט, ככפירה בעיקר, והתגובות היו בהתאם . דיברתי מול קהל שוצף זעם ולעג שמנה 3,000 איש וליווה את דברי בקריאות בוז בלתי פוסקות . הבדידות הכתה בי בחוזקה, אבל רוחי לא נפלה . המשכתי בדרכי . ידעתי שהצדק עמי ושרוב הציבור תומך בי . את ההוכחה לכך קיבלתי כעבור חודשים מעטים, ב ‑ 10 במאי ,1994 כאשר רשימה עצמאית בראשותי הצליחה להדיח את מפלגת העבודה משלטונה המבוצר בהסתדרות . כחודש לאחר מכן, ב ‑ 15 ביוני, הגיע ניצחוני לשיאו : חוק ביטוח בריאות ממלכתי אושר בכנסת כמעט פה אחד . באותו יום הבדידות והקושי נהפכו באחת לנחלת העבר . הנה, צדקתי : גם הרוח העזה ביותר עשויה לשנות את כיוונה, וגם המורֵד הבזוי והמנודה מכול עשוי להיות גדול המנצחים . ניצחון נוסף נפל בחלקי בישיבת הממשלה ב ‑ 20 בפברואר ,2005 שבה אושרו הקדמה 11
|
|