|
|
עמוד:13
מתיקות-מרירה׀ 13 המחווה שלו מהדהדת בעיר דרך הרדיו, וכעבור זמן לא רב היא תשמש כבסיס לרומן ולסרט . אבל לפני כל זה, עדיין בימי המצור האפלים ביותר, בהשראתו של סמיילוביץ' התחילו מוזיקאים אחרים לצאת לרחובות כשבידיהם כלי נגינה . הם לא מנגנים מוזיקה צבאית שתעורר חיילים להילחם בצלפים ולא מנגינות פופ שישרו מצב רוח טוב בקרב אזרחים . הם מנגנים את האדג'ו של אלבינוני . למעשיהם של מי שזורעים הרס עם רובים ופצצות מגיבים המוזיקאים בנגינת היצירה הכי מתוקה-מרירה שהם מכירים . אנחנו לא לוחמים, קוראים הכנרים, אנחנו גם לא קורבנות, מוסיפות הוויולות . אנחנו פשוט בני אדם, שר הצ'לו, פשוט בני אדם, עם פגמים ויופי וכמיהה לאהבה . עברו כמה חודשים . מלחמת האזרחים ממשיכה להשתולל והכתב הזר אלן ליטְל צופה בשיירה של ארבעים אלף אזרחים מגיחה מתוך יער . הם נמלטו מהתקפה והסתתרו ביער במשך ארבעים ושמונה שעות רצופות . ביניהם גבר בן שמונים . הוא נראה נואש ותשוש . הוא ניגש לליטל ושואל אם ראה את אשתו . הם איבדו זה את זה במהלך הצעידה הארוכה . ליטל לא ראה אותה, אך בהיותו עיתונאי, שאל את האיש אם יהיה מוכן לומר אם הוא מוסלמי או קרואטי . בקטע מרשים של הבי-בי-סי, שנים לאחר מכן, אומר ליטל שהוא מתבייש כשהוא נזכר בתשובתו של האיש, אפילו כעבור עשרות שנים . 3 "אני מוזיקאי," השיב האיש הזקן .
|
|