|
|
עמוד:12
21׀ לוסי אדלינגטון כך נוצרו לראשונה המגעים עם משפחותיהן של התופרות המקוריות . גילוי הסיפורים על חייהן ועל גורלן היה חוויה מזעזעת אבל גם מעוררת השראה . להפתעתי, התברר לי שאישה אחת מקבוצת התופרות עדיין בחיים, בבריאות טובה, ומוכנה לדבר — עדת ראייה ייחודית ממקום שהיה התגלמות האכזריוּת והסתירוֹת המחרידות של המשטר הנאצי . הסיפורים זורמים מפיה של הגברת קוהוט, שהיתה בת 98 כשנפגשנו, עוד לפני שאני שואלת שאלות . היא זוכרת איך המטירו עליה בילדותה אגוזים וממתקים בחג הסוכות, וגם איך ראתה באושוויץ איש אס- אס שובר את צווארה של חברה מבית הספר במכת את, פשוט מפני שדיברה בזמן העבודה . היא מראה לי תמונות של עצמה מהתקופה שלפני המלחמה, נערה בשנות העשרה לחייה באפודה סרוגה יפה, ובידה מגנוליה, ואחר כך תמונה שצולמה כמה שנים לאחר המלחמה, במעיל מסוגנן עם גזרה בהשראת "המראה החדש" המפורסם של כריסטיאן דיור . למראה שני התצלומים האלה אי-אפשר לנחש באיזו מציאות חייתה בשנים שעברו בין האחד לאחר . אין תצלומים של אלף הימים המחרידים שלה באושוויץ . היא אומרת לי שבכל אחד מאלף הימים האלה היא יכלה למות אלף פעמים . דבריה מעוררים בי את התמונות . היא עוברת מזיכרון אחד לאחר בזמן שאצבעותיה עוברות על התפרים במכנסיה ומחדדות את הקפלים — סימן קטן לרגשות שמבחינות אחרות היא מקפידה לשלוט בהם . האנגלית היא שפתה החמישית שלוטשה במהלך שנים רבות בארצות הברית . היא עוברת בקלות משפה אחת לאחרת, ואני משתדלת ככל יכולתי להדביק את הקצב . יש לי עט ופנקס מוכנים לכתיבה קצרנית ורשימה ארוכה של שאלות . הגברת קוהוט נועצת בי אצבע כשאני ממהרת להכין את הטלפון להקלטת וידיאו . "תקשיבי ! " היא מצווה . אני מקשיבה .
|
|