|
|
עמוד:13
המסע לחלום׀ 13 ואולי משום שמישהו יעץ לו — איני יודע מי — שמוטב לארוז את המיטלטלין ולצאת . כל עוד אפשר . בארץ חיכו לו חיים קשים, תסכולים, קשיי פרנסה, הלם תרבותי, חולָיים, ומעט מאוד נחת . הוא מצא את פרנסתו כנהג, חורש במשאית האדומה שלו את הכבישים הצרים של ארץ ישראל הקטנה בהובלות מזדמנות, יוצא עם שחר וחוזר בשעת ערב מאוחרת . כשהיתה ירושלים מחוז חפצו, נזקק ליום נסיעה שלם, עם הפסקות מתבקשות ב"האף-וֵיי-האוס" ( בית אמצע הדרך ) בבנימינה ובתל אביב . במעלה הדרך התלולה והצרה לירושלים נאלץ להמתין שעה ארוכה למכוניות הבאות ממול . לפחות לא היו בעיות לינה . המשפחה הרחבה שלחה זרועות גם לירושלים, וכך יכול להתארח כל פעם אצל מישהו אחר מבני המשפחה . והם עשו כן בנפש חפצה . הדוד פרד היה אהוב עליהם . בדרך חזרה מירושלים נהג לקפוץ לאיכרים בכפר מל"ל, לקנות עופות, לבקשתה המיוחדת של אמא, "כי שם זול יותר . " אני לא בטוח שאכן כך היה, אבל אבא נהג להתרברב שקנה אותם בחצי מחיר . אמא קפצה על המציאה וחילקה אותם בנדיבות לשכנים, בנימוק המוחץ שהם עלו "כלום כסף . " בתום יום העבודה החנה אבא את המשאית בהמשך הרחוב שלנו, בקטע שטרם נסלל, שם הצטרפה לשורה ארוכה של משאיות שלא מצאו את מקומן ברחובות הצרים של הדר הכרמל . התראינו כמעט רק בסופי שבוע, היות שאת ימי השבוע עשה בדרכים . אחר הצהריים, קודם כניסת השבת, עמד בכניסה לבניין וחטב בולי עץ, חומר בעירה למקלחת החמה של ערב שבת . נמנינו עם המעטים שהסיקו עדיין בגזרי עץ . משפחת לזר, השכנים שליד, כבר היו מתקדמים יותר ; הם השתמשו בנפט לחימום . כשהתפנה אבא מן הכורסה ומקריאת "ידיעות חדשות", עיתון בשפה הגרמנית, הצטרפתי אליו לתפילות השבת בבית הכנסת הסמוך, "אוהל יעקב", ואחר כך היינו מתיישבים לסעודת ליל שבת . היינו בית מסורתי . אמנם אבא לא היה מחנך דגול, אך הוא הצליח להחדיר בי את האהבה ליהדות, בזכותו נכנסתי בשערי בית הכנסת
|
|