|
|
עמוד:11
שאירעה אחרי חצות הלילה למטה המפלגה הדמוקרטית במתחם ווטרגייט שבוושינגטון . הם היו חמישה גברים, דיווח הכתב, שלבשו חליפות, הרכיבו משקפיים כהים, עטו כפפות מנתחים והיו מצוידים במכשירי קשר . הם דיברו ספרדית ובכיסיהם נמצא סכום כסף גדול בשטרות חדשים . ידענו מיד שיש לנו סיפור גדול" ( ובראדלי מוסיף : "אבל אתה צריך להיות ריצ'רד ניקסון 2 כדי לטעון שאין כאן סיפור" ) . הסיפור היה עלול לדעוך בתוך כמה ימים אלמלא שני כתבים צעירים, בוב וודוורד וקארל ברנסטין, ומקור חסוי שזכה לכינוי "גרון עמוק" ( הכתבים שמרו בקנאות על זהותו של המקור, אך ב ‑ 2008 חשף מארק פלט, מי שהיה סגן מנהל האף ‑ בי ‑ איי בתקופת ווטרגייט, כי הוא היה "גרון עמוק" ) . ההתעקשות של שני העיתונאים להפוך כל אבן שאליה הוביל אותם המקור היא שהביאה בסופו של דבר להתפטרותו של ניקסון ולמאסרם של יותר מ ‑ 40 בכירים בממשל האמריקאי . חשיפתה של פרשת ווטרגייט הפכה למודל שאליו שואפים כל אמצעי התקשורת וכל מי שחפץ לעסוק בעיתונות . התמדה והטלת ספק, כך למדנו מסיפור ווטרגייט, הן תכונות נוספות שחובתנו כעיתונאים לאמץ בבואנו לפענח את מה שרואות עינינו ואת פיסות המידע שמגיעות אלינו . אך לצד ההכרה בכך שאסור לנו להירדם בשמירה ושעלינו להיות קשובים למתרחש בתחומי הסיקור שהופקדנו עליהם, מוטלת עלינו חובה נוספת ‑ לנהוג בענווה ובצניעות . לא אנחנו הסיפור . בעידן שבו עיתונאים מעמידים במרכז את עצמם ולא את הסיפור וגיבוריו, זה אינו מובן מאליו . משה ורדי, העורך החשוב והמוערך ביותר בשנות עבודתי ב"ידיעות אחרונות", נהג לצנן את התלהבותי כשסיפרתי לו על סקופ שהשגתי . "תאמר לי", היה שואל, "הסיפור הזה הוא בלעדי, או שזה גם סיפור נכון ? " הדרישה לבדוק את אמיתות הפרטים בסיפור חשובה לא פחות מהפרסום עצמו . זוהי חובתנו לקוראים, לצופים ולמאזינים, אך לא רק להם : עלינו לזכור תמיד שמאחורי כל סיפור עיתונאי עומדים בני אדם, שבמקרה של טעות עלולים להיפגע, לפעמים באורח אנוש . 2 . 2017 Ben Bradle, AGood Life : Newspapering and Other Adventures, Simon and Schuster, . מבוא 11
|
|