|
|
עמוד:13
כשאיינשטיין טייל עם גדל 13 קריטיות לתפיסה הכללית ביותר שלנו את עולמנו ( מטאפיזיקה ) , לדרך שבה אנחנו משיגים ומצדיקים את הידיעה שלנו ( אֶפּיסטֵמוֹלוֹגיה ) , ואפילו לאופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו ( אֶתיקה ) � נתחיל במטאפיזיקה� הרעיון בדבר משהו קטן-ללא- גבול ‑ האינפיניטֶסימָלי ‑ מעלה את השאלה האם המציאות דומה לחבית דִבְשה ( כלומר, היא רציפה ) או לערימת חול ( בְּדידה ) � תורת היחסות של איינשטיין מאתגרת את האופן שבו אנחנו תופסים את הזמן, או ‑ אם נקבל את הניתוח המחוכם של גֵדֶל ‑ מבטלת אותו מכל וכל� תסבוכת הקוונטים מעמידה בסימן שאלה את הממשות של החלל, ומעלה את האפשרות שאנחנו חיים ביקום "הוֹליסטי"� תורת החישוּביוּת של טיוּרינג מאלצת אותנו לחשוב מחדש איך התודעה עולה מתוך החומר� גם האֶפּיסטֵמוֹלוֹגיה נמצאת כאן� רוב המתמטיקאים הגדולים טוענים שיש אפשרות לחדור אל תוככי הממלכה הנצחית של תבניות מופשטות החורגות מעל ומעֵבר לעולם הרגיל שאנו חיים בו� איך הם באים במגע עם העולם ה"אפלטוני" המשוער הזה, ומשיגים את הידיעה המתמטית ? האם ייתכן שהם טועים טעות תהומית ‑ שהמתמטיקה, על כל עוצמתה והשימושים המרובים שלה, בסופו של דבר אינה אלא טַאוּטוֹלוֹגיה, כמו הפסוק "פרה חומה היא פרה" ? כדי להפוך את הסוגיה הזאת לנושא חי ותוסס, אני ניגש אליה בדרך חדשה ובוחן את הבעיה שלדעת כולם היא הבעיה הבלתי פתורה הגדולה ביותר במתמטיקה : השערת רימַן על פונקציית זֵטָא� גם הפיזיקאים נוטים להחזיק בתדמית רומנטית של הדרך שבה הם משיגים את הידיעה שלהם� כאשר אין ברשותם ראָיות ברורות מניסויים או מתצפיות שאפשר להסתמך עליהן, הם מסתמכים על האינטואיציה האסתטית שלהם ‑ על מה שזוכה פרס נובל סטיבן ויינברג ( Weinberg ) כינה בלי למצמץ "התחושה שלהם ליופי"� המשוואה "יופי = אמת" שירתה היטב את הפיזיקאים במשך רוב המאה שעברה� אבל ‑ וכך אני שואל במאמר שלי "מלחמות תורת המיתרים" ‑ האם היא לא גרמה להם בזמן האחרון לאבד כיווּן ?
|
|