|
|
עמוד:11
פרק 1 ב ‑ 26 באוקטובר ,1943 בחמש לפנות בוקר לערך, באתי לאוויר העולם בירושלים, בבית החולים האוניברסיטאי הדסה שעל הר הצופים . שנים אחר כך סיפרה לי אמי שממש לפני הלידה שמעה את המואזין קורא לתפילה בכפר עיסאוויה הסמוך וחשבה לעצמה שזה לא סימן טוב . וכי איזה מין חיים צפויים לתינוק יהודי, שיגדל בתוך רוב ערבי, תהתה בינה לבינה, בעודה אפופה בצירים . בחוץ השתוללה מלחמת העולם השנייה . המשרפות באושוויץ ובדכאו עבדו במלוא הקצב, ובארמון הנציב ישב מושל בריטי וניהל את ענייני פלשתינה ‑ א"י . מדינה יהודית היתה אז חלום רחוק . הורי היו סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים . אמי היתה מורה ואבי ריכז את פעילות הפנאי לנוער בירושלים מטעם ארגון נשות הדסה . ב ‑ 1947 נשלח אבי על ידי הדסה לסיור השתלמות בן עשרה חודשים באנגליה ובארצות הברית כדי להתמחות בניהול מועדונים לפעילות פנאי של הנוער היהודי בפלשתינה ‑ א"י . נשות הדסה התכוונו להקים רשת של מועדונים כאלה, ואבי אמור היה לעמוד בראשה . אמי התלוותה אליו, ואותי השאירו בבית סבי וסבתי בבני ברק החרדית . כששבו ארצה, עברנו אמי ואני לקיבוץ יגור, ואבי שב לירושלים לעבודתו בהדסה ולפעילותו ב"הגנה" . הייתי בן ארבע וצורפתי לגן של הגננת בלה . באחת השבתות הגן יצא לטייל ברפתות של הקיבוץ, כאשר הצנחנים הבריטים ( ה"כלניות" ) פשטו על יגור ועל קיבוצים נוספים בסביבה כדי לאתר את הנשק שהיה מוסתר בסליקים ולעצור חברים שהיו פעילים ב"הגנה" . בזיכרוני צרובה עד היום תמונה אחת באופן חד וברור : כמה ילדים, ואני בתוכם, ספק מסתתרים ספק מציצים מפתח הרפת בבריטים המתרוצצים בין קוביות הקש במכנסי חאקי עד הברך, הפרות גועות והגננת בלה אוחזת בי בצווארון החולצה ומושכת אותי פנימה . זמן ‑ מה אחר כך, בינואר ,1948 נהרג אבי בקסטל . הוא היה במעלה החמישה 11
|
|