|
|
עמוד:8
8 עודד גולדברג הפסיכואנליזה מעמידים בסימן שאלה את ההבחנה בין פנים לחוץ, הן כקטגוריות מהותניות והן בחיי הסובייקט ( הפסיכואנליטי ) . כדי לפתח את התיאוריה שלו השתמש זיגמונד פרויד במאגר עצום של ידע ממקורות שהם חיצוניים לפסיכואנליזה : אנתרופולוגיה, אומנות וספרות, פסיכולוגיה ניסויית, מחקרי מוח, פוליטיקה ויחסים בין-לאומיים, רפואה ומדעי הטבע . אף הפילוסופיה, שבה האמין וששימשה נר לרגליו בכל קביעותיו, הכתיבה במידה רבה את התיאוריה הקלינית . הפוזיטיביזם ותיאוריית ההתאמה של האמת היו הפילוסופיה המקובלת של זמנו, ובהן האמין כל מי שזיהה עצמו עם המחנה הנאור, המשכיל והרציונלי . נדמה שפרויד דחה תפיסות אמת אחרות, אך במורכבות כתביו ובמורכבות תיאורי הנפש האנושית בהם השתלבו תפיסות אמת מגוונות ששבו והבהירו את העובדה שהנפש האנושית אינה ניתנת לרישום בשפה הומוגנית אחת, שכן תיאור אופייה ההטרוגני 1 דורש ריבוי שפות . גם התובנות הקליניות מעולם לא היו רק "קליניות", מלשון הקיום הקליני כמיקרוקוסמוס מעבדתי . הן תמיד היו תלויות הקשר תרבות וחברה, ואותן הנחות קדם-חברתיות עלו והתגלו מהשיח הלא-מודע של המטופל . ניסיונו של פרויד להבין את המציאות הנפשית באמצעות כלים פסיכואנליטיים, וניסיונו להבין את המצוקה הנפשית, את הנוירוזה והפסיכוזה, את ההיסטריה והאובססיה - תמיד הצריכו הבנה מעמיקה של העולם החיצון על תרבותו, על השקפות העולם שלו ועל הפרקטיקות החברתיות שנהוגות בו . ולראיה, כשהפילוסופיה השלטת בעולם הייתה פוזיטיביסטית, לבשה על עצמה הפסיכואנליזה אצטלה פוזיטיביסטית, וכשהפילוסופיה השלטת הפכה לפוסט - מודרנית, חשפה גם 1 . S . Gadot - Yadlin, Truth Matters - Theory and Practice on Psychoanalysis, Boston : Brill, 2016
|
|