|
|
עמוד:14
14 | שולמית קיציס "את צריכה לספר את הסיפור," אומרת לי הפסיכולוגית השיקומית אחר צהריים אחד, "לעבד אותו . " לפסיכולוגית יש שיער חום וקול חם ורך . "שהסיפור יהפוך למשהו קוהרנטי, מובן . " הפסיכולוגית ממליצה לי להביט על היד הפצועה : "היא בכל זאת שלך," היא אומרת . למחרת, כשאני שומעת מעלי את זמזום הקול האטום, אני ממהרת להרכיב את המשקפיים . בתג השם המידלדל מהמותן אני קוראת : ד"ר עידו לוינסון . "אני כבר יודע שאת לא מסתכלת," הוא אומר בקול חסר צבע . אבל הפעם אני מעזה להציץ . המראה גרוע פחות ממה שדמיינתי . חלק הזרוע הקרוב לכף היד מכוסה בעור . במעלה הזרוע שני צינורות פלסטיק דקים תחובים מתחת לעור . "ח'אלד עשה עבודה טובה," פונה ד"ר עידו לשוליות שלו . "אני רואה גם שעשית הַטְרָיה, הורדתָאת העור המת . אתם יכולים לראות אם הפלאפ ויאבּילי ? " הם גוחנים מעליי, מבקשים לחטוף מבט . אני מסובבת את ראשי לקיר ומפקירה את היד לזרבוביות הלחות, למבטים החקרניים . בתי נטע, בת השבע, באה לבקר . היא כל כך נעימה וחמודה . אני מחבקת אותה חיבוק ארוך . אני שוקעת בריח השמפו של שערה כמו באמבט . נטע קצת רהויה, נבוכה, תוהָה איך מתנהגים . היא מגיעה עם שירה, הבת הגדולה, בת השמונה – עשרה . אסף וגלעד היו מוקדם יותר, והביאו אִתם עוגיות ופירות . אני מציעה לנטע את העוגיות . "אמא, לא צריך, זה בשבילך," היא כבר יודעת לומר .
|
|