|
|
עמוד:13
נְשוּכָה | 13 זוג ידיים מגוש הצלליות מגשש אליי ומכסה את ערוות היד במגבת . המגבת לחה . כמו אשנב שנשאר פתוח ורוח פרצים חודרת בעדו, אני מרגישה בקור שנושב לתוך הגוף הקרוע . כעת היד שוב חבושה ואטומה . אני לא רוצה לראות אותה . אני מתנכרת אליה כמו הורים שנוטשים את ילדם הפגוע בבית החולים . שמישהו אחר ייקח אחריות . אני עוצמת עיניים ורואה עיסה של בשר ודם . בשר חשוף ללא עור . בשר נא בצבעי ורוד וסגול, כמו אצל הקַצב . הניתוח מתקיים באישון לילה אחרי צום של שלושים שעות, שבמהלכו פי יבַש, גרוני ניחר ושפתיי חרבו והחלו להתקלף . המרדימה משכנעת אותי להסכים שהרופאים יבחנו את כל הגוף . היא נואמת : "אולי יהיה עוד משהו לתפור, חבל שלא יסתכלו על כל הנשיכות, את ממילא מורדמת ! " שיהיה . אני חותמת . כעת יד שמאל מונחת לי על הבטן, כמו תינוק שלא זז . ביד ימין אני נוגעת באצבעות הכמו – מתות ומלטפת אותן - הצד החי את הצד המת . אני מחבקת את הזרוע, מדברת על לבה : את תצליחי . את תוכלי . את תחיי . כשהכאבים מתפשטים, הדיבורים היפים מאבדים צורה . הכול חוזר להיות גולמי יותר . בבוקר אחד מביאים אישה זקנה ורזה לחדר . היא בת 78 וסובלת מכאבים . בִּתה לידה, מנהלת שיחות טלפון משפטיות . מדי פעם היא מציעה לה : "רוצה לצאת לעשן ? " הזקנה מתביישת ולא רוצה לעשן . היא לא אוכלת כמעט . אחרי יום לוקחים אותה למיפוי עצמות . לפני הבדיקה היא לבד . לא בתה ולא בנה ולא כלתה לצדה . היא מתקשרת אליהם אחד – אחד ואומרת : "אני מרגישה חוסר ביטחון . אני מרגישה חוסר ביטחון . " אני מעריכה אותה על הכנות הזאת .
|
|