|
|
עמוד:12
12 | שולמית קיציס אני שותה מעט מיץ מהבקבוק שקנה לי אסף . אני שוכבת במיטה כמו גליל בעצמי, ללא משקפיים, ולכן רואה רק במטושטש את הפמליה של הצוות הרפואי, שממלאת את חלל החדר . כשאחד מהם שולף מספריים ומתקרב אליי, אני אומרת בקול ענות : "אמרו לא לגעת בחבישה עד יום ראשון . " רק שלא ייגעו בי . אני שומעת מעל הראש קול, שמגחך ואומר : "הה, אני אמרתי את זה . . . " המספריים זוחלים ורושפים על התחבושת ומבתרים אותה לשניים . כשהוא עומד מעל רֶסֶק הבשר והדם והעור המשוסע, מאנפף הקול לתלמידיו : "מה אתם אומרים, מה יותר גרוע - נשיכת כלב או נשיכת חתול ? " הקול זגוגי . לא בטוח בעצמו . זהו קול שאינו מחוֹלֵל תהודה ואינו מזמין מענה . ואכן אין מענה . לבסוף, כֶּתֶם מהצללית הגברית אומר במבטא ערבי : "כלב ? " הקול עונה לעצמו : "חתול . חתול יותר מסוכן . נשיכה של כלב רחבה, אבל שטחית . נשיכה של חתול קטנה, אבל עמוקה ופוגעת בשרירים ובעצבים . " הקול נובר בפצע . אני מסובבת בזהירות את ראשי ורואה כפות ידיים שעירות . "תראו," הן אומרות, "יש כאן פלאפ . זה - פלאפ, מִתלֶה עור . " הידיים זזות, וכמה ראשים מקרבים את חוטמם ומהמהמים . "אין פגיעה בפאסיה . אין חסָרים סנסוריים, את זה כבר בדקו במיון . אני מציע שח'אלד יעשה לה ניתוח לקירוב של השוליים," אומר הקול השָׂעיר . "אַת בצום ? " "שתיתי לגימה של מיץ . " "זה לא טוב . תהיי עכשיו בצום עוד שמונה שעות ונכניס אותך לניתוח . ננסה להציל את חתיכת העור ולתפור אותה, אולי היא תחיה . " הקול מסתלק .
|
|