|
|
עמוד:11
נְשוּכָה | 11 הורשה להיכנס, שואל : "יש אחות שתעשה את זה ? " הוא בולע רוק ומהדק את שפתיו . מגבת לבנה מרחפת על פני המים והדם, ורגל במדים כחולים מזיזה אותה הלוך ושוב . כולם עסוקים מאוד, אבל הרופא הצעיר מברר, ונכנסת אחות מבוגרת . "תוכלי לחבוש לה את הפצעים בגוף ? " הוא אומר לה, "יש כאן עניין של טוסיקים . " בשתים – עשרה בלילה אני נשלפת מהשינה העמוקה, שמגיעה מאוחר . אני מרגישה כאילו מבתקים אותי . אני מנסה להישאר בתוך אפלולית הגולם, אבל מעליי כבר האורות נדלקים, והאחות נועצת את צינור העירוי עם האנטיביוטיקה בחור של הברנולה, המקובעת בגב כף ידי . אני מרגישה שבכל מקום אני נתלשת - העור נתלש, השינה נתלשת, השגרה שלי נתלשת . אני יושבת על המיטה בחושך וממררת בבכי . אני כותבת לאסף : "אתה ער ? " עשרים דקות אחר כך הוא עונה : "כן . מה קורה ? תתקשרי אם צריך . נכנס להתקלח . . . " אני כותבת : "האחות העירה אותי בגסות ב – 12 בלילה . מאז אני רק בוכה . " בסוף אני נרדמת בכל זאת . כשאני שוקעת בשינה, אני רואה מפלצות . מפלצות כמו בציורים של ילדים . מעוותות, לא מציאותיות, עם שיניים חדות . אני נוסעת בכביש, ובצדי הדרך גוויות – גוויות מרוטשות . פעם אחר פעם המכונית שאני בתוכה יורדת לכיוון הים . אני צריכה לעשות פניית פרסה, כי עליי לנסוע לכיוון השני, אבל שוב אני מוצאת את עצמי במורד הכביש, לכיוון הים, וחוזר חלילה, וכך כל הלילה, עד שקֶרֶן אור חיוורת של בית חולים גואלת אותי מכף הקלע של החלום .
|
|