|
|
עמוד:9
נְשוּכָה | 9 לו . אבל מרקוס כלב גבר . הוא נועץ את שיניו עמוק יותר . אני אומרת לגוף : עכשיו תחזיק, אחר כך נטַפל . מרקוס לבן כולו וכבד מאוד . העיניים שלו אדומות . הוא עומד על שתי הרגליים ונשען במלוא כובדו על גופי . הוא נושך לי את הכתף . המחשבות "זה יהיה קצר" ו"אחר כך נטפל" לא רלוונטיות עוד . הן מוחלפות במחשבות "המצב מסוכן" ו"מי יודע איך זה יסתיים" . הבתים בשכונה מפנים לי עורף . הגרון ממשיך לשווע : שמישהו יעזור . שמישהו יעזור . רכב מגיע . זאת חגית השכנה . "תדרסי אותו . תדרסי אותו ! " אני צועקת לה, "תעזרי לי . " חגית מתכווצת בכיסא הנהג ואומרת בקול קטן : "אני מפחדת . " מבעד לחלון הפתוח כדי סדק היא אומרת : "תבואי את לפֹה, תיכנסי לאוטו . " אבל מה אעשה שהוא לא נותן לי לבוא ? אני מנצלת רגע של הפוגה . אולי הספיק לו כבר הבשר והדם ? אני מסתובבת לכיוון האוטו, אבל מרקוס מזַנֵב בי ונושך וחותך בגב, בגב, בגב, בירך, בישבן, בישבן, במותניים, בכתף . דלת הרכב לא נפתחת . לעולם לא אצליח להיכנס . אני ממשיכה לנסות . בַּסוף הדלת נפתחת, ואני קורסת על המושב, מייבבת . חגית מחייגת 102 . אומרת לי : "תנשמי . " הבן שלה, בן אחת – עשרה, בגילו של גלעד, הבן שלי, אומר לי : "תנשמי תנשמי . " אני לא נושמת, רק מייבבת, "אאאא הוא הרג אותי . " מהמרפאה יוצאות בהולות הרופאה והאחות . הן המומות . האחות משכיבה אותי על הבטון, מפחדת שאתמוטט . היא מביאה מספריים, גוזרת לי את שרוול הסריג, חושפת את הבשר המרוסק שמתחתיו, ונחרדת . "זה עד העצם," אומרת הרופאה . האחות רצה פנימה וחוזרת עם תחבושות . היא קושרת לי מעל המרפק סרט גומי ומהדקת, שלא אאבד דם . מגיע הפרמדיק . הוא חושב שאמבולנס רגיל יספיק . הוא שואל אותי אם להתעכב כדי לקחת משככי כאבים או שניסע . כל הזמן הזה אני אומרת : "תקראו
|
|