|
|
עמוד:8
8 | שולמית קיציס פרוסה בכל נגיסה . זה לא בריא לאכול ככה, אבל אני לא מעירה לו . שנינו מזדרזים . לשנינו פגישות עבודה בזום . מהפגישה מול המסך, שארכה שלוש שעות, אני זוכרת רק את פיזור הדעת ואת קוצר הרוח, את השיעמום ואת חוסר המיקוד, את הציפייה שתסתיים כבר ואוכל לעבור לדבר הבא : לתת את המחשב החדש שקניתי לשכן שלנו, טכנאי מחשבים, שהסכים לעשות טובה ולהתקין לי את התוכנות שאני צריכה ; אחר כך לקחת את המכונית לטסט ולנקות את הבית . יום של סידורים לפני שבת . ובשבת ניסע לבר המצווה של האחיין בצפון . בתום הפגישה המקוונת אני מוסרת את המחשב וחוזרת הביתה . אחרי ימים של גשם וקור, העולם ממורק ושטוף . אני מרגישה בגופי תענוג . אני הולכת בזמן שאני מדברת בטלפון עם איהב, שעובד אצלנו בהנחיית קבוצות . איהב מגשש סחור – סחור, ולבסוף מעלה את סוגיית ההעלאה בשכר . אני מבטיחה לו שזה על הפרק, ויקרה אינשאללה לקראת השנה הבאה . אני הולכת בצעד קל, מוּפזת בשמש . מזווית העין אני מבחינה במרקוס, הכלב של השכנים, הידוע לשמצה במשפחתנו . מרקוס שונא את הכלבלב שלנו, טוני, ולכן גם את כולנו . אני מציינת לעצמי, שמרקוס לא במקומו הרגיל, בחצר ביתו, מאחורי הגדר . השיחה עם איהב נמשכת . אני כבר קרובה מאוד למרקוס . הוא לא נובח . לא משמיע קול . לא מאיים ולא מזהיר . ברגע אחד הוא נזקף מולי . קופץ עליי . ונושך . נושך ונושך . אני לא מוכנה לכך . בכלל לא הייתי דרוכה . זה כל כך לא צפוי . אני חושבת : עוד מעט הוא ירפה . זה יהיה קצר . אני זועקת : שמישהו יעזור . שמישהו יעזור . אני מסתכלת כה וכה לראות אם יש איש . כל החלונות אטומים . איש אינו יוצא מביתו . מרקוס לא מרפֶּה וממשיך לשסע לי את הזרוע . סוגר עליה את מלתעותיו . אני זורקת את הטלפון שלי, חושבת : אולי הוא כמו טוני, רץ אחרי חפצים שזורקים
|
|