|
|
עמוד:14
14 | דרורית הוכנר את קצב העבודה באופן משמעותי, ופתאום התפנה לי זמן לשבת, לחשוב ואולי מעט לסכם . מצאתי את עצמי בדיוק בתקופה המתאימה עבודה בקצב "נורמלי”, בעל עסוק יום וליל במדע, ילדים גדולים החיים את חייהם, ווירוס הקורונה, שאחראי, לפחות באופן חלקי, על- חיסול חיי החברה והתרבות, הכנסים והנסיעות לחו"ל . הרגשתי שאני חייבת לנצל את הזמן שהתפנה כדי לשחזר סיפורים, אירועים, חוויות והתנסויות, שהיו קשורים לעולמי ב – 40 השנים האחרונות . רפואה זה מקצוע קשה, ארוך ומעייף . כמו שאומרים : "לומדים אותו דרך הרגליים” . יש צורך בלא מעט שנים כדי לרכוש ידע, ועוד יותר שנים נדרשות כדי לצבור ניסיון קליני . רופאים טובים יעשו רפואה טובה רק אם הם יאהבו את המקצוע שלהם ואת המטופלים שלהם . אני יכולה להגיד בפה מלא שאני אוהבת את המטופלות שלי, מזדהה עם רבות מהן, מסוגלת ברבים מהמקרים להעמיד את עצמי בדילמות שלהן ולעזור להן להגיע להחלטה הנכונה . כולי תקווה שהצלחתי להעביר את זה . חלק מהסיפורים עצובים, חלקם משעשעים, אבל מכולם למדתי רבות על הטבע האנושי, על אהבה, על חיי משפחה . נחשפתי למנהגי דת, לאוכלוסיות הדתית והחרדית ולדרכי קבלת ההחלטות שלהם . התוודעתי מעט לאוכלוסייה הערבית ולתרבות שלה, ובעיקר זכיתי למלא תפקיד חשוב בחיים של אחרים . כל האירועים שמתוארים בספר קרו, אך מובאים כאן בשמות בדויים ועם שינויים נוספים, כדי לשמור על הפרטיות של המטופלות והמטופלים שלי, כפי שנהגתי תמיד . כמו כן מצאתי לנכון לתאר גם מקרים שלא הייתי מעורבת בהם אישית, כי חשבתי שהם יתרמו למרקם הכולל . אני מודה מעומק לבי לכל מטופליי .
|
|