|
|
עמוד:10
10 אליסף תל-אור הלכה ומנהג, פרשנות המקרא ופרשנות התלמוד הלכו והתווספו יצירות רבות : שירה עברית חדשה, סיפורים קצרים וארוכים ומאמרי דעה לבלי סוף, הממלאים את הארץ מים עד ים, וכדומה . ובכל זאת, הספר והמילה הכתובה המשיכו לזכות למקום מרכזי ב"תרבות היהודית", עד כדי כך שלא אחת "ארון הספרים היהודי" ו"התרבות היהודית" כמוהן כמילים נרדפות . ואכן, לאורך מאות שנים מקומן של כל האומנויות האחרות, גם אלו שכבר הצליחו למצוא להן מקום בדברי הימים של עם ישראל, היה כה מצומצם עד שהן כבטלות בשישים ביחס לספרות הכתובה . ואפילו בימינו אנו, כאשר קמים מוסדות חופשיים המבקשים לבנות ולהבנות זהות יהודית, אשר יכולים לבחור ולעצב את דרכם מבלי שהם מחויבים לכאורה למסורת כזו או אחרת, הרי שמקומה של הספרות הכתובה בלימוד וביצירה תופסת מקום נכבד . רק החינוך החברתי וההתנדבות משתווים אליה, אך ודאי שלא "תרבות יהודית" במובנה הרחב של המילה, במובן של תרבות על כל גווניה אשר מעמידה במרכז לא רק את ארון הספרים היהודי אלא גם את האומנות היהודית על גווניה השונים . לא ניתן לבטל את המאמצים שנעשו במהלך 150 השנים האחרונות להרחיב את גבולותיו של המושג "תרבות יהודית" . אפשר כמובן להזכיר את הקמתו של בית הספר לאומנויות "בצלאל" על ידי בוריס ש"ץ . יצירות ומחקרים נוספים נכתבו במרוצת הדורות, אשר מלבד החידוש האומנותי או המחקרי שלהם, הם נשאו לא אחת את הבשורה לפיה ה"תרבות היהודית" אינה מתחילה ונגמרת בספרות הכתובה, אלא שאופקיה האומנותיים רחבים הרבה יותר . אך יחד עם זאת, רעיונות אלו נותרו בשולי הזהות היהודית, והותירו את ה"יהדות" לחוד ואת ה"תרבות" לחוד, כך ש"התרבות היהודית" במובנה הזהותי והחינוכי נותרה ככזאת הסובבת סביב עולם הספר, ואילו "התרבות" שצמחה על ידי יהודים ומתוך היהדות נותרה כתרבות שאינה בהכרח עומדת בליבת הלימוד והעשייה של
|
|