|
|
עמוד:10
10 זיגמונד פרויד המשפחה והתרבות, לעבר עוד ועוד ועוד . . . בלתי מספק ( או מספק בהיותו בלתי מספק ) . זה "עוד" שהתרבות עצמה גם יודעת להתסיס, החל מהאידיאולוגיות והדתות ועד למכונה הצרכנית הקפיטליסטית, ובכך להחריף את אי-הנחת של האדם בתוך תרבותו שלו . זה סוד חולשתו של האנושי ( והתרבות שהוא מייסד כמה שמייסדת את נפשו ) , וזה סוד כוחו, הרסני ככל שיהיה . ביצירה זו פרויד סימן לעתיד את הפסיכואנליזה כשדה שכבר אינו זהה לעצמו וככזה שמתפצל לריבוי קולות ואסכולות, כאשר קו שבר מרכזי או "שיבולת" מ בחינה הוא ההסכמה או הדחייה של קבוצות אנליטיות שונות - מפסיכולוגיית האגו והעצמי דרך אנה פרויד, מלאני קליין ועד לאקאן - את דיכוטומיית הארוס והתנטוס . יתר על כן, אין זו רק דיכוטומיה אלא בסיס לראייה מטפיזית של המציאות בכלל ולא רק הפנימית-נפשית, לאור יחסי הגומלין בין תשוקת המוות לתשוקת החיים . ככל שהדברים נשמעים טרגיים, פרויד גם פתח אפשרות של פסיכואנליזה שמעבר לדיכוטומיה בין העונג לצער, שמעבר לתרפיה ולהקלת הסימפטומים ; פסיכואנליזה שמכירה בהתרוצצות הדיאלקטית בין הרוע לטוב, בין העודפות לחסר, באופן כזה שמאפשר
|
|