|
|
עמוד:13
מקורותיה של המלחמה׀ 3 1 העשרים . בני מורנגין החלו לבוא במגע קבוע עם אירופאים זמן קצר בלבד לפני כן ועדיין היתה להם מסורת חיה של היסטוריה שבעל פה . הם ידעו לספר על מעשי סביהם והורי סביהם ועל מה שקרה להם . באמצעות ראיונות מקיפים ניסה וורנר לשחזר את היקף הלוחמה בקרב חבורות האבוריג'ינים המקומיים בשלהי המאה ה- 19 ( לפני שבאו במגע עם בני אירופה ) . מסקנתו היתה שהפשיטות והמארבים הכרוניים — שאכן היו בדרגת עצימות נמוכה והסתיימו במותם של אדם אחד או שניים בכל התנגשות — גרמו בעשרים השנים שחקר למותם של כ- 25 אחוז מהגברים הבוגרים בחבורות 2 שהרכיבו את אוכלוסיית מורנגין ( שמנתה 3,000 נפש בקירוב ) . אבל האנתרופולוגיה בראשית ימיה התעלמה מוורנר ; רוסו עדיין שלט בכיפה . עם פראי הוויכוח פרץ לבסוף ב- ,1968 משיצא לאור הספר : Yanomamo The Fierce People ( "יַנומאמו : העם הפראי" ) מאת האנתרופולוג נפוליאון צַ'גנון . זהו מחקר מקיף על בני יַנומאמו, שחיו על מקורות האורינוקו והאמזונס בדרום ונצואלה ובצפון ברזיל . הינומאמו מנו כ- 25 אלף נפש והתגוררו בכ- 250 כפרים, שהיו נתונים במלחמה מתמדת אלה עם אלה . מן הבחינה הטכנית לא היו הינומאמו ציידים- לקטים, אלא התפרנסו בעיקר מחקלאות של כריתה ושריפה, ולכן נאלצו להעתיק את כפריהם מדי כמה שנים . אבל גודל הקבוצות היה אחיד פחות או יותר ( כתשעים בני אדם בממוצע בכל כפר ) וכך גם מנהגיהם החברתיים, ובכלל זה מנהג הלחימה . כפריהם של בני ינומאמו היו מבוצרים וביניהם השתרעו שטחי חיץ עצומים, לפעמים עד כדי חמישים קילומטר, כנראה מפני שחוליות הפשיטה ידעו לנוע מהר ולמרחקים גדולים . יתר על כן, הינומאמו נטו להצטמצם בחלקים המרכזיים של שטחם, ואת
|
|