|
|
עמוד:12
לא נשוב אחור 12 ולמדינת ישראל . האתוס שלהם לוקה בחסר, וקיים ריק אדיר שקיומו אינו מעניק לישראלי הצעיר את התשובה לשאלה : על מה בעצם הוא בכלל נלחם ? כשסיימתי את תפקידי אצל הרמטכ"ל יצאתי לקורס בן שנה במכללה לביטחון לאומי . עוד בטרם החל הקורס, קיבלנו מטלה . הוצגה לנו ערמת ספרים בנושא ביטחון לאומי, והוטל עלינו לסכם מתוכה את התשובה לשאלה "מהו ביטחון לאומי ? " . התחלתי בקריאה ונחשפתי למנעד רחב של גישות שונות המגדירות את מושג הביטחון הלאומי, אך אף אחד מהכותבים המלומדים לא התייחס למרכיב רוח האומה כמרכיב עוצמה . לא מצאתי בכל הספרים הללו ולו אזכור לכך . הדבר היה תמוה בעיניי, שכן ראינו לא פעם בהיסטוריה של המלחמות שהמעצמות החזקות בעולם, אלו שהיו להן כל המשאבים הצבאיים, הכלכליים, המדיניים והתרבותיים, הפסידו למדינות קטנות וחלשות מהן בהרבה . האם יש צורך להזכיר את הכישלון האמריקאי בווייטנאם, או את הסובייטים באפגניסטן ? מסקנתי הייתה שהכוח החזק ביותר בעולם, כוח שאין שני לו, הוא כוח הרצון . החלטתי להקדיש לכך את החיבור שנדרשתי להגיש לקורס, אך לצערי החיבור נכשל כישלון חרוץ על ידי המדריכים בקורס, שטענו כי לא הבנתי את המטלה . אבל אני הבנתי . הבנתי, למשל, שאותו בנימין זאב הרצל שהניע את התהליך האדיר של המפעל הציוני, זה שהקים את מדינת היהודים, היה למעשה חמוש רק במשאב אחד — בכוח הרצון האדיר שלו . וזה הספיק . אך כוח רצון הוא רק אחד משני מרכיבים של רוח בלתי ניתנת לעצירה . המרכיב השני, זה שמתדלק את כוח הרצון, הוא צדקת הדרך . צדקת הדרך חייבת להיות מוחלטת, וכך גם הרצון יהיה שלם . יחד הם מייצרים פעולה ומציאות . מאידך, אובדן כוח הרצון והאמונה בצדקת הדרך יביא אפילו
|
|