|
|
עמוד:13
13 ללכת או לעמוד . בכל פעם שהוא היה צריך ללכת לשירותים אימא שלי הייתה מרימה אותו מהכיסא לאסלה . היום, כשאני במצב דומה וזקוקה לכיסא גלגלים כדי להתנייד, אני מאחסנת אותו במחסן מחוץ לדירה . יומן : בזמן האחרון אבא שלי אומר שהוא נֵטֶל, שאולי כדאי שהוא יתאבד, שאולי הוא ייקח את הסובארו ולא יחזור . אני חושבת שאני יודעת מה זו התאבדות, זה כשאדם הורג את עצמו . למה הוא מתכוון ? איך הוא חושב לעשות את זה לעצמו ? למה הוא צריך לנסוע רחוק ? הוא בטח סתם אומר, הוא אוהב אותי, הוא לא ישאיר אותי פה לבד . אחרי כמה ימים שאלתי את אימא מה זה התאבדות . היא אמרה שאין מילה כזאת . אבא הפסיק לעבוד ולנהוג . שנה לפני מותו גם אימא הפסיקה לעבוד והקדישה את עצמה לטיפול בו . מצבו הלך והחמיר, גופו התמלא פצעים פתוחים, כאב לו ללבוש בגדים . כל יום אימא הייתה מסיעה אותו לטיפולי דיאליזה . פרט לנסיעות האלה לבית החולים, הוא שכב במיטה מאחורי דלת סגורה . מעולם לא התאונן . היה מאופק מאוד בסבלו . לעתים היה קורא לי מעבר לדלת, מבקש שאקרא לאמי . ממנה היה מבקש כוס מים . מעולם לא ביקש ממני . זה הכעיס אותי . הייתי אומרת לו שהוא יכול לבקש גם ממני, אבל הוא בחר לשמור את הכול על המינימום האפשרי, בינו לבינו . לפעמים הייתי מתעוררת ורואה פתק שאימא השאירה על הפסנתר - אבא הרגיש רע בלילה, נסענו לבית החולים . אני לא זוכרת את עצמי נסערת או מודאגת בבקרים האלה . הייתי מתארגנת והולכת לבית הספר כרגיל . למרות שהמציאות אולי נשמעת קשה, אני הייתי מרוצה מהחיים . היה לי טוב . לימודית . חברתית . תמיד הייתי “מקובלת" . לא יודעת,
|
|