|
|
עמוד:11
11 אחד לא ממש שׂם לב . אבל כאב לי נורא . הידיים שלי רעדו . ניגשתי אל המאמנת ושאלתי אם אפשר לשבת בצד . זו הייתה אולי הפעם הראשונה שביקשתי לשבת בצד באימון . אבל היא לא הכירה אותי . היא אמרה לי ללכת לשטוף ולחזור . כשבאתי הביתה סיפרתי לאימא . למחרת הלכנו לרופאה . היא מיששה לי את שורשי כפות הידיים, זה כאב רצח, אבל אני לא ידעתי להגיד . לא ידעתי להביע כאב, לא ידעתי מה זה לבכות . היא אמרה שאם היה לי משהו רציני כבר הייתי צורחת . כל אותו השבוע לא הייתי מסוגלת להזיז את האצבעות . לא הצלחתי לכתוב ובטח שלא לשחק כדורסל, אבל הלכתי לכל האימונים וישבתי בצד . אחרי שבוע התעקשתי שאימא שלי תיקח אותי שוב לרופאה . הרופאה עשתה טובה ושלחה אותי לצילומים . כשהגעתי לאורתופד הוא אמר שיש לי שבר בשתי הידיים אבל כבר עברתי את השלב הקשה ולא צריך לגבס, אני כבר אתגבר על זה לבד . הצטערתי . רציתי שיהיה לי גבס, רציתי שיראו שכואב בלי שאצטרך לספר . בשנתיים האחרונות לחייו, בזמן שניסיתי להיבלע בכדורסל, מצבו של אבא שלי החמיר . הוא התאשפז ואימא הייתה איתו כל היום וחזרה הביתה רק בלילות . היא לא הסכימה שאבוא לבקר . המשכתי את חיי היום-יום שלי כרגיל . אחרי בית הספר הייתי עולה לשכנה ואוכלת שם ובערב הלכתי לחברים של ההורים במושבה . מכתב לאבא : לאבא היקר, שלום ! מה העניינים ? אני מאוד רוצה שתחזור הביתה, אפילו מחר . אל תדאג בקשר לאוכל, כל יום אני אוכלת ארוחת צהריים אצל מלכה וערב אצל חביבה . אסתר קונה לנו ירקות ופירות . בלימודים אני ממשיכה כרגיל, התקדמתי בחשבון הרבה .
|
|