|
|
עמוד:8
8 ענר גוברין שה"פנים" וה"חוץ" של הפסיכואנליזה מעמידים בסימן שאלה את ההבחנה בין פנים לחוץ, הן כקטגוריות מהותניות והן בחיי הסובייקט ( הפסיכואנליטי ) . כדי לפתח את התיאוריה שלו, זיגמונד פרויד השתמש במאגר עצום של ידע ממקורות חיצוניים לפסיכואנליזה : אנתרופולוגיה, אמנות, ספרות, פסיכולוגיה ניסויית, מחקרי מוח, פוליטיקה ויחסים בין-לאומיים, רפואה ומדעי הטבע . הפילוסופיה, שבה האמין ואשר שימשה נר לרגליו בכל קביעותיו, אף היא לא נבעה מהפסיכואנליזה . הפוזיטיביזם ותיאוריית ההתאמה של האמת היו הפילוסופיה המקובלת של זמנו, ובהן האמין כל מי שזיהה את עצמו עם המחנה הנאור, המשכיל והרציונלי . נדמה שפרויד דחה תפישות אמת אחרות, אך במורכבות כתביו ובמורכבות של תיאוריו את הנפש האנושית השתלבו תפישות אמת מגוונות אשר שבו והבהירו כי הנפש האנושית אינה ניתנת לרישום בשפה הומוגנית אחת, שכן 1 אופייה ההטרוגני דורש ריבוי שפות . גם התובנות הקליניות מעולם לא היו רק "קליניות", מלשון הקיום הקליני כמיקרוקוסמוס מעבדתי ; הן תמיד היו תלויות הקשר, תרבות וחברה, והערכים המוסריים והפוליטיים עולים ומתגלים מהשיח הלא מודע הן של המטפל והן של המטופל . ניסיונו של פרויד להבין את המציאות הנפשית באמצעות כלים פסיכואנליטיים, ניסיונו להבין את המצוקה הנפשית, את הנוירוזה והפסיכוזה, את ההיסטריה והאובססיה - כל אלה תמיד הצריכו הבנה מעמיקה של העולם החיצוני על תרבותו, השקפות העולם שלו והפרקטיקות החברתיות הנהוגות בו . ולראיה, כשהפילוסופיה השלטת בעולם הייתה פוזיטיביסטית, לבשה על עצמה הפסיכואנליזה אצטלה פוזיטיביסטית, וכשהפילוסופיה השלטת 1 . Shlomit Yadlin - Gadot, Truth Matters - Theory and Practice on Psychoanalysis, Boston : Brill, 2016
|
|