עידן ותהיותיו

עמוד:14

אל תדחה למחר בילוי המזדמן לך היום", או גולת הכותרת : "כל אחד מאושר בימינו" . אשרו של האדם בימינו עיקרו ב"בידור", הבידור מיוסד על הסיפוק שבצריכה וב"קליטה" של סחורות, מראות, מזון, משקאות, סיגריות, בני אדם, הרצאות, ספרים, סרטים - כל אלה נצרכים, נבלעים . העולם הוא אובייקט גדול אחד לתאבוננו, תפוח עצום, בקבוק עצום, 10 שד עצום . הננו היונקים, לעולם מצפים, מקווים - ולעולם מאוכזבים . האם אפשר לפתור טענות כאלה כתלונות קנטרניות של אינטלקטואלים משועממים ? ושמא מדובר בסדקים של ממש, המערערים את המבנה החברתי שלנו מיסודו ? נודה על האמת, תמיד היו כאלה שהרגישו שהעולם הוא קשה ועצוב, והשוו אותו לאיזה תור זהב מיתולוגי . "אַל תֹאמַר מֶה הָיָה שֶהַיָמִים הָרִאשֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶה כִי לֹא מֵחָכְמָה שָאַלְתָעַל זֶה" מתריע קהלת על הנטייה הזאת, האנושית כל כך ( קהלת, ג, י ) . האם כך עלינו להתייחס גם לדבריו של פרום, למשל ? האם ייתכן שאנחנו פשוט יותר עשירים, וכדרכם של עשירים אנחנו גם יותר מפונקים, דורשים יותר מחיינו, וממילא מתלוננים יותר ? ייתכן, אבל גם אפשר שמדובר בסימנים ראשוניים של התפוררות חברתית, שקשה לשער לאן תדרדר אותנו . אחוזי הדיכאון העולים, שיעורי ההתאבדות ופשיעת הנוער מאפשרים כבר לדבר על מגפה נפשית של דיכאון, המציבה לפנינו תמרור אזהרה שיותר ויותר קשה להתעלם ממנו, וגם לא קל להבינו : איך משתלבות עובדות אלו עם העובדה שרוב האנשים מספרים על חיים מאושרים ברמה סבירה ? ולמרבה המבוכה, יש הטוענים כי תופעות מפחידות אלו אינן מתרחשות למרות מעלותיה של חברתנו, אלא בגללן . חוקר הדיכאון, אנדרו סולומון, מנסה לקשר בין העלייה בשיעורי הדיכאון ובין עצם השפע הכלכלי חסר התקדים וכך כתב : בשנת 1957 היו בסופרמרקט ממוצע באמריקה שישים וחמישה פריטים ברשימת הירקות והפירות, והקונים הכירו את כולם וכבר קנו כל אחד מהם . ב ‑ 1997 היו בסופרמרקט אמריקאי ממוצע למעלה משלוש מאות 10 . פרום, א', אמנות האהבה, תל אביב : הדר ,1974 עמ' 81 . 14  זאוס, פרומתאוס ואלוהים

משכל (ידעות  ספרים)


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר