על שפת הלשון: עברית וערבית בין דקדוק לתרבות

עמוד:6

מופיעה אצל כותבים שונים – הסופר והתסריטאי סייד קשוע, הבמאי דוד אופק, האקדמיה ללשון עברית, והסופר ליאו רוסטן – מאפשרת להם לפתח עמדות ביחס לתרבות . הקריאה בטקסטים משלבת יחדיו דיון במושגים ובתפיסות לשוניות ובלשניות, לצד עיון במושגים לשוניים מרכזיים בהגות הפוסט- סטרוקטורליסטית, כגון מקור, מוצא, ראשית, תרגום, שמות פרטיים, מסמן ומסומן, עקבה, כלכלה לשונית, משמעות, בית, סליחה, ביקורת, הבדל ועוד . הכתיבה בספר משקפת התמסרות הגותית ואינטלקטואלית, ומחויבות לתנועה מתמדת על פני התהום הפעורה שבין “הלשון“ ל“מטא-לשון“, ולאופן שבו תהום זו משתקפת בסבך היחסים הלשוניים-הפוליטיים שבין השפות . הטקסטים הנדונים בספר, ובעקבותיהם במידה מסוימת גם הכתיבה בספר כולה, נעים בין ביקורת תאורטית, רגישות לשונית ותרבותית, מעורבות חברתית, ושילוב של ידע, ביקורת, כאב והומור . תרומותיו התאורטיות של הספר ניכרות בכמה תחומים . ראשית, הספר מציע הרחבה, פיתוח, שילוב ויישום של ההגות הפוסט-סטרוקטורליסטית, בעיקר הדרידיאנית, בחקר הלשון, הבלשנות והסוציו-בלשנות . הספר משלב הגות וביקורת עם ספרות לשונית ובלשנית שנתפסת, ולעיתים קרובות גם תופסת את עצמה, כטכנית או תאורטית לחלוטין . שנית, הספר מדגים ומדגיש את האפשרות להעצמת ההשתמעויות הפוליטיות של ביקורת הלשון בהקשר המקומי של היחסים בין העברית לערבית . הספר גם חורש בתלמי הביקורות הלשוניות-הפוליטיות הנדונות במקרי הבוחן, ונצמד למהלך הרמנויטי המבקש להתחמק מיישום כפוי של מבנים תאורטיים . שלישית, מודגשת בספר החשיבות של הספרות ושל חקר הספרות לביקורת הבלשנות . טקסטים ספרותיים נקראים בו לשירות הניתוח הלשוני והבלשני, ו“חמור“ מכך, טקסטים בלשניים נקראים כטקסטים ספרותיים . ולבסוף, וזהו אולי עיקרו של הספר, הספר שלפנינו מבקש לשמש מעין במה להדגשת האופן שבו ביקורת של שדה הבלשנות – הבלשנות כתפיסה מטא-לשונית – משמשת כלי ביקורתי רב-עוצמה אצל יוצרים שונים לעיצוב ולייצור של עמדות תרבותיות ופוליטיות . אבי שגיא עורך הסדרה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא