|
|
עמוד:13
ציידים, לקטים, הורים׀ 13 כך כמיטב יכולתי . אבל אף פעם לא הצלחתי בכך, מפני שהגישה הסמכותית הכזיבה אותי שוב ושוב . רוזי ראתה שאני עדיין כועסת, ולכן היינו נלכדות באותו מעגל קסמים . הכעס שלי היה מחריף את התנהגותה . הייתי מתרגזת עוד יותר . ובסופו של דבר הזעם שלה עלה על גדותיו . היא היתה נושכת, מנופפת בזרועותיה ומתחילה להתרוצץ בבית ולהפוך רהיטים . אפילו המשימה הפשוטה ביותר — כמו להתכונן בבקרים לגן — נהפכה לשדה קרב . "את יכולה בבקשה לנעול נעליים ? " הייתי מתחננת בפעם החמישית . "לא ! " היתה רוזי צורחת ואז פושטת את השמלה שלה ואת התחתונים . בוקר אחד הרגשתי כל כך רע, עד שכרעתי ברך מתחת לכיור המטבח וצרחתי בלי קול לתוך הארונות . למה כל דבר הוא מאבק כזה ? למה היא לא מקשיבה ? במה אני טועה ? אני חייבת להודות שלא היה לי מושג איך להתמודד עם רוזי . לא ידעתי איך למנוע את התקפי הזעם שלה, וודאי שלא איך להתחיל ללמד אותה להיות אדם טוב — אדם נעים ותורם שמתעניין באנשים אחרים . למען האמת, לא ידעתי איך להיות אמא טובה . מעולם לא הייתי כל כך גרועה במשהו שרציתי להצטיין בו . מעולם לא היה הפער בין המיומנות האמיתית שלי לרמת המיומנות ששאפתי אליה גדול כל כך . וכך שכבתי במיטה, בשעות הבוקר המוקדמות, וחרדתי מהרגע שבו תתעורר בתי — הילדה האהובה שבמשך שנים השתוקקתי לה . תרתי במוחי אחר דרך ליצור קשר עם בת אדם קטנה, שבמשך ימים רבים נראתה כמו מטורפת באמצע התקף . תרתי אחר מוצא מהבלגן שעשיתי . הרגשתי אבודה . הרגשתי עייפה . והרגשתי חסרת תקווה . כשבחנתי את העתיד, ראיתי רק עוד מאותו דבר : רוזי ואני נישאר לכודות במאבק תמידי, ובמשך הזמן היא רק תגדל ותתחזק . אבל זה לא מה שקרה, והספר הזה מדבר על השינוי הבלתי צפוי ובר-התיקון שקרה בחיינו . הכול החל בנסיעה למקסיקו, שבה חוויה
|
|