הקדמה

עמוד:13

בסביבות 20 מעלות ‑ וקרירה הרבה יותר תחת הרוח הנושבת מהחלון . כולם ישבו בז'קטים ובקפוצ'ונים כדי להתחמם . אבל אני הזעתי מבעד לבגדי כאילו זה עתה רצתי מרתון . המנחה ניגשה ושאלה אם אני בסדר, אם אני חולה או יש לי חום . אמרתי לה שאני מרגיש בסדר גמור . ואז היא אמרה משהו על חום הגוף, ועל כך שכל נשימה שאנו שואפים מספקת לנו אנרגיה חדשה וכל נשיפה משחררת אנרגיה ישנה ומעופשת . ניסיתי לקלוט את דבריה אבל התקשיתי להתמקד . הייתי עסוק מדי בשאלה כיצד ארכב הביתה מהַייט ‑ אשבּרי חמישה קילומטרים על אופני בבגדים ספוגי זיעה . למחרת הרגשתי טוב עוד יותר . כמובטח, הרגשתי שלֵו ורגוע מכפי שהרגשתי זה זמן רב . ישנתי טוב . הדברים הקטנים בחיים לא הטרידו אותי עוד כל כך . המתח בכתפי ובצווארי נעלם . התחושה נמשכה כמה ימים ואחר התפוגגה . מה בדיוק קרה ? כיצד הובילה העובדה שישבתי ברגליים משוכלות בבית מוזר ונשמתי במשך שעה לתגובה עמוקה ורחבה כל כך ? חזרתי לקורס הנשימה בשבוע שלאחר מכן : אותה החוויה, קצת פחות רטיבות . לא אמרתי דבר לבני משפחתי או לחברי . אבל התחלתי לעבוד כדי לנסות להבין מה קרה, והקדשתי את השנים הבאות לניסיון לפענח זאת . במשך פרק הזמן הזה תיקנתי את ביתי, יצאתי מהדיכאון, וקיבלתי רמז שעשוי לענות על כמה משאלותי בנוגע לנשימה . נסעתי ליוון לכתוב סיפור על צלילה חופשית, הפרקטיקה העתיקה של צלילה לעומק עשרות מטרים מתחת לפני המים על נשימת אוויר יחידה . בין הצלילות, ראיינתי עשרות מומחים מתוך תקווה לקבל מושג כלשהו על מה שהם עושים ולמה . רציתי לדעת כיצד הצליחו האנשים הבלתי מרשימים למראה הללו ‑ מהנדסי תוכנה, אנשי פרסום, ביולוגים ורופאים ‑ לאמן את גופיהם להסתדר בלי אוויר במשך שתים ‑ עשרה דקות תמימות, בצלילה לעומקים אדירים בהרבה מכפי שהמדענים היו סבורים שהוא בגדר האפשר . כשרוב האנשים צוללים בברכה, הם נחלצים מעומק של שלושה הקדמה  13

מטר הוצאה לאור בע"מ


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר