|
|
עמוד:13
כוחם של זרים׀ 13 * לאחר השיחה הזאת התחלתי לחשוב הרבה על זרים . למה אנחנו לא מדברים עם זרים ? תהיתי . מתי אנחנו כן עושים את זה ? ומה קורה אז ? כי למעשה מחוץ לעבודה שלי לא באמת דיברתי עם זרים . לא כשהסתובבתי חופשי, לפחות . הדרישות הסותרות שתבעו ממני העבודה שלי ובתי הקטנה — מה שמכונה האיזון בין החיים לעבודה, שלעתים קרובות כל כך נראה כמו מלחמת התשה — לא הותירו לי זמן רב להסתובב במקומות שבהם אנשים אכן מדברים עם זרים, ואף הותירו אותי עם מעט כוח לעשות זאת . אפילו כשהצלחתי איכשהו לגרד לעצמי איזו חצי שעה ולשבת בבר או בבית קפה, לא דיברתי עם אנשים . כשעשיתי את זה, התוצאה לא היתה מלבבת . אני חושב שזה מפני שכמו שכל הורה של ילד צעיר מאוד יודע, המוח שלי כבר לא באמת עבד כמו שצריך . מצאתי את עצמי מתכנס בתוך עצמי — קורא משהו או גרוע מכך, בוהה בטלפון וצורך באדישות "תוכן" שבעוד לא יותר מכמה דקות לא אזכור ממנו שום דבר, אבל שבכל זאת הצליח איכשהו לדכא אותי קצת . עם הזמן הפסקתי לדבר עם אנשים בכלל . כמעט לא יצרתי קשר עין . אפילו זה נראה בעיני כמו מטלה . מה שהדהים אותי הוא הקלוּת שבה התכנסתי כך בתוך עצמי והרחקתי את עצמי מרוב האינטראקציות האנושיות . הסוציולוג חוקר הערים ריצ'רד סֶנֶט ( Sennett ) שיבח את רעיון החיכוך בחיים : אותם רגעים קטנים של חוסר יעילוּת שמאלצים אותנו לתַקשר עם זרים — כמו לבקש מהקצב עצות להכנת בשר, או לבקש הנחיות ליעד מסוים, או סתם להזמין פיצה בטלפון . עם הקִדמה שהטכנולוגיה מביאה איתה, רגעי התקשורת האלה הולכים ונעשים מיותרים . ואני חושד שהתהליך הזה שחק את המיומנויות החברתיות שלנו . אני עצמי הייתי עדוּת לכך . למה תמיד בחרתי את התור לקופות העצמיות בסופר גם כשלא היה תור אצל הקופאיות ? למה התרגזתי על מוכר בחנות כשהוא שאל אותי מה התוכניות שלי להמשך היום ? למה הפסקתי לפטפט עם זרים ונעלמתי לתוך הטלפון שלי, אפילו שידעתי מניסיון שמה שהם יספרו לי יהיה כנראה מעניין הרבה יותר מכל שטות דלוחה ורעילה
|
|