|
|
עמוד:14
14 | רן כהן ( ממתק לדר — משמשים מיובשים שרודדו לדפים שטוחים ) . בחורף היה אפשר לקנות ערמונים פעורי-פה שנקלו על גחלים לוחשות לאחר שהרוכלים חרצו את קליפתם ותוכנם התפורר לתוך כף ידי . כעבור שנים רבות ניסיתי את כוחי בקליית ערמונים, אבל מעולם לא הצלחתי לקלף אותם באותה קלות שקילפתי את הערמונים שקניתי ליד בית הספר בבגדד . היו רוכלים שמכרו סוכריות שונות או "מְלַבָּס" ( שקדים מצופים בסוכר לבן או צבעוני ) שעלו על שולחנם של יהודי עיראק בכל אירוע משמח . בדרך כלל מיהרתי לשוב הביתה בסיום הלימודים אל המרק הטעים של אימא ואל ה"קוּבָּה שִׁיפְטָה" — קציצות בשר טחון מעורב ומתובל בירק קצוץ ובתבלינים, ולצדן אורז לבן או קִיצְ'רִי שהוא אורז עם עדשים . לאחר כברת דרך ארוכה הייתי פונה לרחוב צר וחסר ייחוד, וכמה מאות מטרים אחר-כך פניתי שמאלה אל הרחוב שבו ניצב בית הספר "אליאנס" . הכניסה לבית הספר הייתה דרך שער רחב וגבוה שעצם המעבר בו עורר הדרת כבוד . מגרש המשחקים שבו בילינו את ההפסקות השתרע בין ארבע הפאות של מבנה בית הספר בן הקומתיים שהקיף את החצר . זרם של ילדים היה נוהר מהכיתות אל החצר בכל הפסקה . הרגשתי קשור לחצר כי היא הייתה חלק מנופו של בית הספר שלי, ועם זאת מסויג כי לא הייתי די שובב כדי להשתתף במשחקי הילדים ולהיות די תחרותי עד לחילופי מכות . לרוב הייתי צופה בהם מהצד, גם כשהזמינו אותי להשתתף במשחקים . כשאני מלמד במכללת "אחווה" קורסים על מנהיגות, עולה בזיכרוני מראה הילד הצופה מן הצד בילדים המשחקים בהנאה ומתחרים ביניהם, וזה מביך אותי . אינני יודע מהיכן צמח בי כושר המנהיגות שגיליתי לראשונה בקיבוץ, ואחר-כך גם בצבא ובפוליטיקה . עד העלייה לישראל מעולם לא גיליתי מנהיגות בשום תחום ובשום מקום . לא ברור לי מה עורר בי את כושר המנהיגות שלי בקיבוץ, כשהיה עליי להתמודד עם ילדי הקיבוץ היפים, הספורטיביים והידענים שעלו עליי מכל בחינה .
|
|