|
|
עמוד:8
8 | רן כהן לי מושג להיכן הם לוקחים אותי, אבל הייתי נחוש לצאת לדרך, כשבאוזניי מהדהדים כציווי דבריה של אִמי : "אִבְּנִי, לַא-תְּחַ'ף ! " מאז עלייתי לארץ סיפרתי על הבריחה בהזדמנויות רבות ובפירוט רב, אבל לתימהוני, עד לרגע שבו העליתי את הדברים על הכתב, לא זכרתי את מילות הפרידה של אימא . והנה עכשיו, נחלץ פתאום מתהום הנשייה קולה המנחה אותי לא לפחוד, ומהדהד בזיכרוני . לא היו אלה רק דברי הרגעה שנועדו לטעת בי ביטחון בימי הבריחה שלי, אלא צוואה שמלווה אותי כל חיי . אימא נטעה בי ביטחון ארוך טווח שנצרב באופיי כהרגל והיה לי לטבע . לא פחות מכך מעוררת בי תימהון העובדה שעד לכתיבת שורות אלו, לא שאלתי את עצמי איפה היה אבא במעמד הפרידה . באותם רגעים האפילה נוכחותה הדומיננטית של אימא על חסרונו . אבא היה המפרנס היחיד של המשפחה ואף שבחריצותו רכש השכלה היה שכרו צנוע למדיי . הוא היה בוגר בית הספר התיכון "אליאנס" ושלט בשפות רבות על בוריין : ערבית ספרותית, ערבית מדוברת, ערבית- יהודית של יהודי עיראק, צרפתית, אנגלית, ובימי המשטר העות'מאני בעיראק למד תורכית . הוא הצטיין בעבודתו כמהנדס הראשי של חברת הרכבות העיראקית, וטיפל באספקת חלקי חילוף למחוזות השונים . את הכשרון למתמטיקה ירשו צאצאיו ובני הדורות שבאו אחריהם . נראה שגם אימא הצליחה להשתלט על רזי מלאכת החשבון המעשית, כי ידעה לכלכל את כולנו היטב ממשכורתו הצנועה של אבא . יותר מלכל אדם אחר במשפחה, הייתה לו סיבה טובה לחרוד לגורלי . הוא יצא בשנת 1933 למסע הארוך והמסוכן לירושלים לרפא את עיניו החולות אצל דוקטור טיכו, וידע את הדרך לארץ ישראל . המפגש עם ארץ האבות לא עורר בו ולו שמץ של עניין או סקרנות ביחס לציונות, שלא לומר רצון לעלות ארצה, עד שהתחולל ה"פרהוד", הפוגרום שחולל רשיד עלי אל כילאני ביוני שנת 1941
|
|