|
|
עמוד:7
סעיד | 7 של דינר, שהיה בשבילה סכום כסף גדול, לא כל שכן בשביל ילד בגילי, והדריכה אותי קצרות לשמור עליו ולהשתמש בו רק בעת צרה של ממש . אחר-כך מסרה אותי לידי שני אנשים זרים בלי להזיל דמעה ובלי להתרפק בגלי אהבה על הילד שהיא משלחת למקום נעלם . במבט לאחור לא ברור לי מנין שאבה את הכוח לרסן את עצמה, אבל אין בי שום טרוניה על אִמי, רק הערצה גדולה שלא תדעך לעולם . לאחר עליית הוריי, כשכבר התגוררו בדירת עמידר קטנה בעכו, הפניתי אל אִמי רק פעם אחת את השאלה עד כמה דאגה לי ועד כמה הפחידה אותה המחשבה שאני עלול להיעלם, להילכד או להיפצע במהלך הבריחה . היא מיהרה להשיב לי בנחרצות : "ידעתי כל הזמן שאתה בסדר ושום דבר רע לא יקרה לך . " עצמת הביטחון שלה הייתה מאז ומעולם חידה בעיניי . היו לה כוחות נסתרים לדעת מה עובר עלינו — ילדיה ונכדיה — גם כשהיינו מרוחקים ממנה מרחק רב או בנסיבות בלתי אפשריות . עוד בהיותנו ברחמה, ונכדיה ברחם אימותיהם היא ידעה על אודותינו דברים בפרטי פרטים . לא פחות מכך תמוהה בעיניי הדרך שבה נפרדתי אני מאִמי . כשהייתי בקרבתה הייתי כרוך אחריה בכל אשר תלך, אבל ברגעי הפרידה לא זכור לי שהתרגשתי במיוחד . אולי היא השרתה עליי מהרוגע שלה . לא בכיתי, לא אחזתי בשולי שמלתה, לא חיבקתי אותה . אני זוכר שהייתי נחוש ושלם עם שליחותי . פשוט יצאתי לדרך . בשניות האחרונות התכופפה אליי אימא ולחשה לתוך אוזני בערבית היהודית שלה : "אִבְּנִי, לַא-תְּחַ'ף ! " ( בני, אל תפחד ! ) . זאת הייתה דרכה להעביר אליי את תחושת השליחות שתלווה אותי בדרך שלא ידעתי עליה מאומה . ואולי טוב שלא ידעתי . לקחתי מידיה את צרור הבגדים שצררה בתוך מטפחת בד, שהיה כה קטן-מידות וקל, שהאחריות בנשיאת השטר שבכיסי הכבידה עליי יותר . עמדתי להיכנס למכונית של חבורת הצעירים הזרים, שלא הכרתי ושלא היה
|
|