|
|
עמוד:14
14 אלי נחמה * פתח דבר על דרך האבסורד יתכן שדווקא בגללה או בזכותה בחרתי להיות מורה, מחנך, מנהיג חינוכי שלא רוצה לנקום אלא לתקן, כזה שמאמין שילד בן תשע מרגיש ויודע מי אוהב אותו ומי לא, למי הוא חשוב ומי מאמין בו . מי לא מותר עליו, נלחם את מלחמתו, מתייצב לצידו ומאמין שמתישהו הוא עוד יזיז הרים . אני תוהה מי ממוריי מתהפך בקברו מעצם הידיעה שאני מנהל בית ספר, ולצד זה אני שואב כוחות והשראה מאלה מהם שבמבטם, ביד שהניחו על כתפי, בחיוך ובמילה הטובה שהעניקו לי ברגע הנכון נטעו בי את האומץ לא לוותר, להמשיך בדרכי ולהיות מי ומה שאני . על שנותיי האבודות במערכת החינוך פיציתי את עצמי בלימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובקרירה רבת שנים כשחקן . על בשרי למדתי את כוחן של האומנויות לרפא, להעצים, לגרום לך לשוב ולהכיר בערכך, להאמין ביכולותיך . את החוויות והתובנות הללו בקשתי להעביר הלאה ופניתי להוראת תיאטרון ובימוי במסגרות שונות עם מגוון אוכלוסיות ביניהן : אסירים בכלא רמלה, מחלקת הנוער בגהה, נוער שוליים ועוד . התנסויות אלה הביאו אותי לתובנה שלימודי אמנות לא חייבים להוביל את הלומד אך ורק לקריירה של אומן, אלא לעיתים קרובות יש בהם כדי להפוך אותו לאדם נאור, מבין ובעל גישה חיובית לעצמו ולעולם . הסקתי שהאומנות בכלל ואומנות התיאטרון בפרט, עשויה להיות כלי מעולה לעוררות ולחיזוק צמיחה אישית . מכאן קצרה הדרך ל"להק" עצמי לתפקיד חיי ולהפוך לאיש חינוך . אחרי קריירה קצרה כמורה וכמחנך ביקשתי להרחיב את מוטת ההשפעה שלי ופניתי לניהול . שבע שנים כמנהל בית חינוך א"ד גורדון בתל אביב, הדוגל בערכי תנועת העבודה, על הרוח הקורצ'אקית והגורדונית שנושבת בין כתליו, היו עבורי הכנה מושלמת לאתגר הבא . רגע לפניו יצאתי לשנת שבתון . בטיול לגואטמלה - בוהה בטלוויזיה ומזפזפ בין הערוצים - אני צופה בשידור חי של טקס האוסקר . המנחה מכריז על הזוכה בקטגורית הסרט הדוקומנטרי הקצר STRANGERS NO MORE" " על קמפוס ביאליק רוגוזין בתל אביב . "איזה עולם" אמרתי לעצמי, "הייתי צריך להרחיק עד למרכז אמריקה כדי לשמע על הקמפוס שנמצא במרחק 10 דקות מביתי . " עם שובי ארצה, כמעט באופן מיסטי, הזמינה אותי המנהלת דאז, קארן טל, לערב מתנדבים שארגנה . יצאתי למעין פגישה עיוורת, נטול כוונות, לא יודע למה לצפות, אך כבר בכניסה לבית הספר, למן הרגע הראשון, מצאתי את עצמי מאוהב, אפוף קולות, צבעים וריחות, מעין שיכרון חושים, התפעמות ותחושה מיידית של בית . ללא היסוס וחישוב סיכונים נעניתי להצעה לנהל את הקמפוס בלי לשער אילו אתגרים נכונו לי כמנהל בית ספר לילדי מהגרי עבודה, פליטים ומבקשי מקלט, בני כל הדתות המגיעים מחמישים ואחת מדינות . בלי לדעת שהחלטה באו"ם, דיון בממשלה והפגנת תושבים בגינת לוינסקי ישפיעו ישירות על סדר היום שלי ויהפכו אותי להיות לחומת מגן עבור התלמידים וללוחם על שוויון ההזדמנויות שלהם במערכת החינוך, הרווחה והבריאות . בלי להבין שבין אם ארצה ואם לאו התפקיד יהפוך לשליחות וידרוש ממני
|
|