|
|
עמוד:14
14 בשיחותיי הארוכות עם האימהות היה חשוב לי לאפשר להן לספר את סיפורן כפי שהן בוחרות, במידת החשיפה הנוחה להן . היו שבחרו לשמור את שמות ילדיהן מחוץ לסיפור, לאפשר להם פרטיות . לעומתן היו כאלה שהרגישו שציון שמות ילדיהן והשיחה על ילדותם זו הזדמנות להעביר להם מסר שלא נאמר עד כה, שאולי היה מכאיב, רגיש או מודחק והנה, בצידוק של מונולוג לספר, הדברים יכולים להיאמר ולהגיע כך גם אליהם . כל אישה ודרכה להיחשף ולספר את סיפורה . כל הזמן הטרידה אותי השאלה : מה עוד לא נאמר ? מה חשוב לשאול ? רציתי שכל הנשים שאשוחח אתן יספרו את אימהותן בגוף ראשון, בשם מלא . מונולוגים של אימהות בחינוך המשותף, כל אחת והחוויה הפרטית שלה . בלי לשפוט, בלי לבקר, בלי להלל . רציתי לשמוע אותן, לפני שיהיה מאוחר . הרגשתי שיש דחיפות לשוחח עם הנשים לפני שישכחו . המבוגרות ביותר שהצלחתי לראיין הן ילידות שנות העשרים ; מעשור זה נותרו מעטות שבכוחן לזכור, להיחשף ולספר על אימהותן . האם הצעירה ביותר היא ילידת ראשית שנות החמישים . ב- ,1991 כשנחת הטיל הראשון שירה סדאם חוסיין במלחמת המפרץ, חוסלה באחת שיטת הלינה המשותפת באחרוני הקיבוצים בארץ, ועל כן אין אימהות צעירות יותר שגידלו כך את ילדיהן . למעט קיבוץ ברעם שבצפון, עם תום המלחמה כבר עברו כל יתר הקיבוצים ללינה בבתי ההורים . אחת האימהות אמרה לי בציניות : "את ההשפעות של סטאלין השמיד סדאם חוסיין . ככה זכיתי להשכיב את ילדיי לצדי" . האם ניתן ללמוד ממודלים חברתיים שנחיו בעבר ? האם יש טעם בחיטוט במה שהיה, במי שהיינו ? האם יש ערך בריכוז של זכרונות וחוויות סובייקטיביות של נשים שונות שקיימו סוגים שונים של אימהות ? האם מה שמספרת אישה בערוב ימיה, בדיעבד, לעצמה,
|
|