|
|
עמוד:11
11 של קיבוץ שריד, החלטנו לחזור הביתה, לקיבוץ המתחדש, שכבר לא הייתה בו לינה משותפת . לאורך השנים לא באתי חשבון עם החינוך המשותף שבו גדלתי . העדפתי לזכור את הדברים הטובים, לא לחטט, לא לשאול שאלות . הייתי עסוקה מאוד במטלות ההווה ודאגות העתיד . העבר לא העיק עליי . ב- 2012 הגענו לטקסס, ובערב שבת, כאשר לראשונה בחיינו ישבנו לשולחן כמשפחה גרעינית, "רק" אבא, אמא ושני ילדים סביב שולחן השבת, הציף אותי פחד גדול שאולי טעינו . חששתי שאנחנו מקנים לילדינו את חוויית העולם הגדול, אבל תחושת שייכות לא תהיה להם בתוך הזרות של ארץ רחוקה . בשנה הראשונה השקעתי את כל כולי בסיוע לילדים להיקלט במערכות החינוך . בכל כוחי השתדלתי לשמר הרגלים מהארץ : ארוחות שישי, הדלקת נרות, חגים, שירים וסיפורים . לראשונה מאז נולדו הקדשתי את כל זמני לאימהות ולא לימדתי ועבדתי שעות ארוכות . חוויית הבדידות במקום החדש פינתה לנו זמן להיות ביחד והילדים אהבו לשאול שאלות על ילדותי . מצאתי עצמי "משווקת" לילדיי את חוויות בית הילדים שבקיבוץ כאילו היה זה סיפור הרפתקאות . הייתי רגילה לכך שזה הסיפור שכולם מתעניינים בו - בספרות, בקולנוע ובמחקר . יותר מכל דבר אחר אהבו ילדיי לשמוע על הלילות בבית הילדים, ולא פעם שאלו : "אבל כל זה באמת קרה ? " הזמן עבר, וכשהרגשתי שהילדים מצאו את מקומם ורכשו שפה, נרשמתי ללימודים . באחד הקורסים מצאתי את עצמי לומדת לימודי היסטוריה ותרבות אמריקאית בכיתה אחת עם נשים מהגרות מכל העולם . רוב הנשים, כמוני, הגיעו לטקסס בעקבות עבודתו של בן זוגן . רובן ככולן היו בעלות מקצוע ואימהות לילדים . היו שם נשים מרתקות
|
|