|
|
עמוד:10
10 בחזרה אל המיטה בבית הילדים ואיש לא ידע את קורות הלילה שעבר . היום אני חושבת שאולי לא הייתי לבדי בדרך, אולי הדמויות שהתעקשתי לראות מתוך החושך היו של מתגנבי לילה חשאיים נוספים . . . כשנולדו ילדיי, רציתי אותם הכי קרוב שאפשר . בלי גבעה ובלי דרך . מיד אחרי הלידה, עוד בבית החולים, ביקשתי שיהיו אתי, כל הזמן . פעלתי אינסטינקטיבית, לא מתוך מחשבה עמוקה . המחשבה באה רק לאחר שנים, ממרחק גאוגרפי ניכר . רק אז יכולתי להתבונן לראשונה בילדותי בקיבוץ שריד, באמא ובסבתא שלי . הייתי צריכה להתרחק מהן, כמו להרחיק ספר כדי למקד את הראייה כשהעיניים נחלשות, כדי לראות ברור ולהבין אותן, כל אחת באימהותה, בילדות שממנה צמחה לאמא שהפכה להיות, ולזהות את עצמי בתוך השרשרת הזו . בגיל ארבעים וארבע ארזתי שש מזוודות גדולות, ויחד עם משפחתי יצאנו להרפתקת חיים מעבר לים . בעקבות עבודתו של בעלי העתקנו את חיינו לדאלאס, טקסס . חשבנו שבחוויה הזו נממש הזדמנות לראות עולם, ללמוד תרבות ושפה, ואחרי התלבטות קצרה החלטנו, לראשונה בחיינו המשותפים, להעז ולצאת לדרך שלא יכולנו לנחש לאן תוביל . הגענו עם שני ילדים שחונכו בקיבוץ . יפתח בכורי היה בן שלוש- עשרה, ולו, בתי, בת שמונה . ילדים שגדלו בקרבת משפחה גדולה ועוטפת ורצו יחפים בשבילי המקום שבו גדלתי אני, ולפניי גדלו בו אמי וסבתי . ילדיי הכירו אישית כל עובר אורח בשביל, ותושבי המקום הכירו את שמם וידעו למי הם שייכים . שייכות היא מילה מרכזית ביכולת שלי לנסח את הקשר למקום שבו גדלתי . כשנולד בני הבכור, רציתי זאת גם בשבילו . רציתי שיגדל במקום שבו ירגיש שייך, מוגן ומוכר . גם כשגרנו מחוץ לקיבוץ, הקפדנו להסיע את ילדינו להתחנך בגן הילדים שבו גדלתי, באותה החצר, אצל אותה הגננת . שנים אחר כך, כשנפתחה ההזדמנות לבנות בית בהרחבה
|
|