|
|
עמוד:13
ועשירים ערבים, כאשר הכול יודעים שאין מתן כסף בלא תמורה . כשהתחילו שיחות שלום בין ישראל לבין מדינות ערביות, נקטנו עמדות אנטגוניסטיות . כשבא סאדאת לישראל הצטרפנו למתנגדים וקבענו שהוא בוגד, על אף שבזכות הביקור שלו ובזכות הסכם השלום, יכולנו לנהור לטיולים במצרים, שכל כך אהבנו לבלות בה . נהגנו כך גם עם המלך חוסיין, ולימים כבר נהרנו לירדן . גם יאסר ערפאת ומחמוד עבאס לא יצאו נקיים אצלנו, והרבה מנהיגים שלנו תקפו ועדיין תוקפים אותם ומאשימים אותם בכניעה ובהתרפסות מול ישראל . כשנפתחו הגבולות בינינו לבין כמה מדינות ערביות, נסענו אליהן עם מטען כבד של חוצפה ישראלית אותנטית, ועם לא מעט יהירות והתנשאות כלפי המארחים שלנו . במישור הישראלי נגררנו לשדה העוינות שהוכן לנו . טיפחנו את מדיניות התגובה במקום את מדיניות היוזמה . הפסדנו הזדמנויות . פחדנו מהקִרבה לאחר . עודדנו צביעות ודו ‑ פרצופיות . בתחומים רבים איחרנו את קטר הקִדמה . התעלמנו מדברים חיוביים והדגשנו את השליליים . אנחנו תובעים את הזכויות הדמוקרטיות המגיעות לנו בישראל, וזה מוצדק וחשוב, אבל אנחנו עצמנו, כחברה, עדיין רחוקים מהדמוקרטיה . איננו מנהלים אורח חיים דמוקרטי, לא בבית כלפי הילדים או הנשים שלנו, לא בבית הספר ברמת המנהל מול המורים או המורה מול התלמידים, ולא במקומות התפילה . אנחנו תובעים לעצמנו את הזכות לשוויון, אבל אנחנו בעצמנו איננו חברה שוויונית . מנהלים מדיניות של אפליה כלפי האישה וכלפי המיעוט שבתוכנו . אנחנו נאבקים בגזענות נגדנו כערבים, ובצדק, אבל בקרבנו קיימת לא מעט גזענות, של מוסלמי נגד נוצרי או דרוזי ולהפך, של חמולה גדולה מול חמולה קטנה, של עירוני כלפי כפרי או בדואי . אנחנו הקדמה 13
|
|