|
|
עמוד:11
ולהבין את מקורותיו ואת הצרכים שהוא הוליד . אנחנו למודי ניסיון בחיפוש המצפן שיוביל אותנו למסלול חלופי, שיאפשר לנו לקדם את פתרון הסכסוך . זאת, בשל עובדת היותנו חיים בישראל ‑ ואיננו מוכנים לוותר על חיינו כאן ‑ ובשל היותנו מראשוני המאמינים בשלום בין שני העמים . בשל כך אנחנו יכולים להוות דוגמה לחיים המשותפים של יהודים וערבים . עד כה כל ההזדמנויות הוחמצו . המנהיגים של מדינת ישראל לדורותיה, להוציא מיעוט קטן, הסתכלו עלינו כעל חלק מהאויב הערבי . התייחסו אלינו בדוחק ובריחוק, והקימו בינינו גדר מנטלית שקשה לחצות אותה . מדינת ישראל היתה יכולה להפוך לדוגמה של חיים משותפים בין יהודים לערבים, על בסיס שוויוני, בלי אפליה ובלי גזענות, ולהתפאר בכך שהעם היהודי, שסבל רבות מאפליה ומרדיפות, מוכיח שהקים בישראל מדינה לתפארת, שיש בה צדק, שוויון וחמלה . אבל אפילו בתקופת הסכמי השלום העלימו אותנו . ב ‑ ,1993 כשראש הממשלה יצחק רבין נסע לוושינגטון כדי לחתום על הסכמי אוסלו, שאלתי אותו בדרך, תוך כדי הנסיעה, מדוע בין 15 אנשי הפמליה שליוו אותו אין אף לא אישיות אחת מערביי ישראל . רבין המנוח ענה ללא היסוס : "כי זה שלום בין ישראל היהודית לבין הפלסטינים" . הערבים, כולל הפלסטינים, גם הם הפליאו להחמיץ הזדמנויות, וכל העת שידרו לנו חשדנות יתר . בתחילה, הגדירו את ההישארות שלנו במולדת כמעין בגידה באומה . כשגילו אותנו מחדש, רצו שנתגייס לצבא השחרור . מי מהם שעלה על דרך השלום עם ישראל, התעלם מאיתנו ומהמעמד המיוחד שיכול היה להיות לנו בשיחות השלום . כשהכירו אותנו מקרוב, לא קיבלו את השוני או את הייחוד שלנו במשך שנים רבות . את עמדתם לגבי הזהות היהודית גיבשו רק הקדמה 11
|
|