|
|
עמוד:14
לאחד היתה חנות . השני היה מניח קרטונים על הגדר וקורא להם "סוסים" . בנינו ביחד עגלות מיוחדות, שעליהן הולבשו הגלגלים של פחי הזבל, וכך היינו עושים "הובלות" . מחוץ לעולם המשחק, אם בן אדם היה רוכש לעצמו מצרכים בשקם, היינו מניחים אותם בתוך העגלה ומובילים אליו הביתה . בסיום כל סיבוב כזה הצבנו שלט על ה"עגלה" : "פנוי להובלות" . בתקופה ההיא כבר נבטה בי תובנה משמעותית : לא להישען כלכלית על הורי . הייתי עובד בקיץ, ובתקופה שגרתי אצל אחי בגוש קטיף התפרנסתי יפה מאוד . זו היתה עבודה קשה, מתישה : הזרקות לתרנגולים, משתלה, ניכוש עשבים בשדות הבוטנים ותפוחי האדמה . אזכור, ולא לטובה, את העבודה בלולים הדחוסים, עם תרנגולי ההודו האומללים . התעלפתי שם מחום . ריחמתי על עצמי, וריחמתי על העופות . לימים נותרנו חמישה מהאחים בירוחם . תופעה חריגה . בעוד כולם רק ביקשו לברוח מהעיר, אנחנו עדיין מתגוררים בה . שומרים לה אמונים . למה ? ראשית, מפני שרעייתי האהובה אילנה אהבה ואוהבת את העיר . היא עבדה כמוני במרכז לימודי שדה ( מל"ש ) של החברה להגנת הטבע, רק לפנַי, כשעוד הייתי בצבא . שנית, היתה לנו אהבה משותפת לטבע ולטיולים, והאנשים שהעניקו לי לפני הצבא את היציבות הזאת ‑ גאולה פרג׳ון, יעל ויוחנן ארצי, שהייתי אצלם בן בית, והמדריכים שלי בבני עקיבא : דיני דויטש, עידית ליברטי ודוד לוי חברוני ‑ נותרו כולם בעיר . נוסף על כך, בערה בי התשוקה להחזיר לירוחם את מה שהיא נתנה לי, ולהעניק לילדי העיר ולצעירים בה את ההזדמנויות שמגיעות להם . באוגוסט 1992 התחתַנו, ופחות משנה לאחר מכן קנינו בית בעיר, בתקופה שאף אחד לא רצה לקנות בית בירוחם . במו ידַי שתלתי את העצים שגדלים סביבנו, בגינתנו, ובכל הבתים סביב . ניכשתי את העשבים בידיים חשופות, השקיתי והמתנתי לצמיחה שבוא תבוא . לתפיסתי, לכל דבר שתלמד בחייך תהיה תועלת בעתיד, ותבונת כפיים יכולה להועיל לעתים לא פחות מאשר לימודים לתואר אקדמי . האדמה 14 אפשר לנצח את הסוציו ‑ אקונומי
|
|