|
|
עמוד:13
ממייסדיו . המיקום היה טוב, ולהיות קרוב לאדמה כמו בכפר הזכיר נשכחות, אבל הבית נותר מצומצם בגודלו . בשלב זה הציעו בעמידר לאמי להוסיף חדר . בסדר, היא אמרה . אבל דבר לא אירע . אמא לא היססה, ובלי עורכי דין יצאה איתם למאבק משפטי . "יש לי תשעה ילדים", היא אמרה לשופט בבית המשפט, "איפה אשים אותם ? " השופט התרשם מאישיותה, מכנותה, מעוצמתה, והורה לעמידר : תוסיפו לה חדר לאלתר . אישה גדולה מהחיים, שלימדה אותי שיעור בניהול מאבק חברתי ובאמונה בצדקת הדרך . שנים אחר כך היא היתה איתי במאבקַי שלי, בהחלטותי, באמונה בצדקת דרכי . היה לה, לאמא, לב גדול, ובעיירה העריכו את הבחירה והיכולת שלה לנהל מאבק נקי, ערכי, אתי, בלי אגרסיביות . לעמוד על זכויותיה . היא לא היתה פטפטנית גדולה ולא הרבתה בנאומים . כל כולה חום, אהבה ונתינה, עמל ומעשה, בלא מילים מיותרות . היא לא דיברה על החיים ולא על תובנות מרחיקות לכת, אלא רק על הפשוט והברור מאליו מבחינתה . גם ללא מילים, זה היה המסר : תהיה אדם, תהיה הגון, אני אוהבת אותך, מאמינה בך . חשוּב לעשות טוב בעולם . ,1976 אני בכיתה א' . כיוון שלמדינה לא היה כסף לשמירה ולאבטחה, נדרש כל הורה לתת שבוע ימים של אבטחת שער בית הספר . אבי, שעבר את הכשרת הג"א ומשמר אזרחי, התייצב בשער עם רובה הקרבין שלו, ואני נמלאתי גאווה ‑ אבא שלי שומר על בית הספר שלי . אני זוכר את התקופה ההיא כמלאה בהתמודדות ובהמון יופי . כיוון שלא היו משחקים, היינו ממציאים כאלה בעצמנו . למשל, משחק שנקרא "בית" . החוקים : אוספים ואוגרים זבל משלל סוגים ‑ חפיסות ריקות של סיגריות, אריזות חלב, קופסאות שימורים ‑ ויוצרים בינינו מסחר . ה"כסף" שבאמצעותו סחרנו היה הניירות הכסופים שעל חפיסות הסיגריות, ופקקי בקבוקים ממתכת . הקדמה 13
|
|