|
|
עמוד:12
בזה אחר זה, העיר כולה התמלאה בגושי בטון כעורים . בכל בלוק היו 24 דירות, ובכל דירה התגוררו בממוצע שמונה עד עשרה ילדים . כלומר, בכל יום ירדו מהבלוק כמעט 200 ילדים לשחק בחצר, שלא היתה אלא רחוב . עשרות בתי הקרקע ‑ שריד לחלום הכפרי שנגוז ‑ נותרו על מכונם . גם הם קטנים וצפופים . הורי עלו ארצה ב ‑ ,1963 כשכבר היו הורים לחמישה ילדים . ארבעת האחרים נולדו וגדלו בירוחם, בדירה הקטנה אך בלא תחושת מחסור . שנתיים ראשונות במעברה, ואחר כך בדירה בבלוק 510 . שמונה בנים ובת בסך הכול, ופער של 18 שנים בין אחי הגדול ביותר לביני . איציק, כוכי, ציון, יוסי, יעקב, שלומי, אבי, דוד ואנוכי . כל אחד מתמודד עם האתגר, בדרכו שלו . משפחה גדולה ואתגרים בה לרוב . בזמנו, סירבו הורי לקבל שתי דירות מחוברות בבלוק . אבא חלם לבוא לבית כנסת שהוא עצמו מקים, ועל כן העדיף להמתין עוד 15 שנים בדירה צפופה עם תשעה ילדים . בדירה ההיא, 48 מטרים רבועים גודלה ומטבח קטנטן בתוכה, היו שני חדרי שינה : אחד לאח הגדול ולסבא, שני לאמא ואבא . כל שאר הילדים ישנו יחדיו בסלון ובמרפסת . היינו ילדים ככל הילדים, ואמא נאבקה לשמור עלינו ביחד . "אתם תשבו ביחד סביב השולחן, עם תבשיל חם, ירק ועוף קטן", היא אמרה, "תאכלו ביחד ורק אז תצאו לשחק" . אישה נפלאה ומיוחדת, מסעודה ביטון . למרות הצפיפות בביתנו, היתה פותחת את דלתנו בפני קשישים עריריים, נכים ועוברי אורח, ומאכילה גם אותם, על דרך הפסוק מספר ישעיהו : "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם" . מאז, מלווה המוטו הזה גם אותי . אם אדם זקוק לעזרה, לעולם לא נפנה אליו את גבנו . לעולם לא נשלח אותו לחפש את העזרה במקום אחר . אם אדם הגיע עד למקום שבו הוא מוכן נפשית לבקש מאחר להושיט לו יד ולמשוך אותו מעלה, אנחנו מצווים להושיט את ידנו חזרה ככל שנוכל . ב ‑ ,1980 אחרי מאבק, זכה אבי לקבל בית קטן מול בית הכנסת, שהיה 12 אפשר לנצח את הסוציו ‑ אקונומי
|
|