|
|
עמוד:12
השבת, והשתבח ב"שמאלץ" ( שומן אווזים ) , שאימו היתה מביאה מהשוק . "ללקק את האצבעות", היה אומר בגעגועים . בשלהי 1990 ביקר אחי ברצ'יצ'ה, וכך כתב ביומן מסעו : אני מתרגש . אחרי הכול, כאן צמחו שורשיה של משפחת אבא, כאן התגבשה השקפת עולמו הציונית ‑ סוציאליסטית, מכאן עשה דרכו עם חבריו לעלייה השלישית ועם אמא לארץ . כאן תססו חיים יהודים וגאתה אהבת ארץ ישראל . . . כיום ( דצמבר 1990 ) נותרו כאן כשלושת אלפי יהודים . רובם ככולם נרשמו לעלייה והם עתידים לצאת לישראל בקרוב . . . הרחוב של אבא היה ונותר כמו בסיפוריו של אבא, וכאילו לא חלפו כמעט מאה שנים . . . שתי אחיות קשישות, שעדיין מתגוררות מול ביתו של אבא ועתידות לעלות ארצה, זוכרות היטב את הדוד משה, אחיו של אבא, שהיה המנהיג של יהודי רצ'יצ'ה ולימים נבחר לכהן כראש הקהילה . על פיו נשק דבר, אנשי הקהילה אהבו אותו וכיבדו אותו ונהגו על פי פסיקותיו . כשהנאצים חצו את גבולות פולין בחודש יוני 1941 ושעטו מזרחה, אל תוך אוקראינה וביילורוסיה, חיכתה הקהילה כולה למוצא פיו של משה . אם משה יחליט לצאת מזרחה, נצא כולנו, כך דיברו בקהילה . משה החליט לצאת מזרחה . הקהילה היהודית ארזה את צרורותיה ועזבה בחיפזון . יהודים נטשו את בתיהם והפכו פליטים . האנשים נדדו מזרחה, לתוך רוסיה הענקית, מי ברכבת החוצה את העיירה והיא כבר מלאה עד אפס מקום, מי ברכב או אף בעגלות כפריות רתומות לבהמות עבודה . הבתים ננעלו, הרכוש נעזב במקומו, בהמות הבית נמסרו למשמרת לשכנים הגויים . כל הנשארים נרצחו עד האחרון שבהם . איש לא נותר . כוחו של משה לא עמד לו והוא מת בנדודיו, אי שם במזרח, ומקום קבורתו לא נודע . ביקשתי לראות את בית אבי . נסענו ברחובות לא סלולים . הבתים בני קומה אחת, מכוסים גגות רעפים לבנים . חצרות מטופחות עם פרי וגינות נוי . בית אבא נושא היום את מספר 21 . אני זוכר את תיאוריו של אבא : קמרון הכניסה, השער וגדר העץ . שולחן העץ והספסל שבחצר . הכול קיים, כאילו עצר הזמן מלכת . הנה התריסים, הקִּמְרוֹן, שער העץ, הספסל, החלון המתרומם בחדר הכניסה . הבית מוזנח . בחוץ סדורים 12 איש הסוד
|
|