|
|
עמוד:14
עדי מ . אופיר 14 אחד ולהכיל במסגרת אחת מצד אחד את "הריבונות [ . . . ] השופטים, ושאר פקידי המשפט וההוצאה לפועל", ומצד שני את "העושר והנכסים של כל האברים הנפרדים" ואת "ביטחון העם" ( סלוּס פּוֹפּוּלי ) , מפני שכל אחד מן המרכיבים האלה משול לאיבר אחר בגוף המלאכותי . 6 יתר על כן, השלטון מתכנס בריבון האחד, וכינון הריבון מבטיח את כינון הרבים, הנשלטים, כקהילה או כהתאגדות אזרחית אחת . לכן מדובר כאן למעשה באחדות משולשת : של השלטון עצמו, של העם הנשלט, ושל המכלול המדיני החובק את שניהם . מאז הוֹבס החל המושג מדינה לסמן אחדות משולשת והיבדלות כפולה : המדינה איננה העם, כלל האזרחים או כלל הנתינים, והיא גם איננה השלטון ‑ חצר המלוכה, הממשלה הנבחרת על כל זרועותיה, קבוצת האליטה השולטת או המעמד השליט . העובדה שהמדינה נבדלת הן מן השלטון והן מן הנשלטים מאפשרת לה להופיע כמצע משותף לשני אלה ; מצע זה הוא בעת ובעונה אחת גם צורת ההתאגדות בין הנשלטים, גם צורת הארגון של השלטון, וגם מה שמבטיח מעבר "חלק" או "טבעי" מן המישור האחד למישור האחר . במקום שבו ישנה מדינה אין עוד קשר בלתי אמצעי בין השלטון לכפופים לו או בין האזרחים לשלטון שמייצג אותם ; היחסים ביניהם מתוּוכים תמיד על ידי המסגרת המשותפת שמעניקה להם גבולות ברורים, משמעות, חוקיות ויציבות . השלטון והנשלטים מוּכלים במדינה כנבדלים זה מזה, אבל גם כנבדלים מן המסגרת המשותפת, שהיא למעשה צורת הצירוף שלהם ומספקת את האופן שבו כל אחד מהם מקבל ביטוי ( ארטיקולציה ) במישור הקיום והשיח של האחר ‑ השלטון במונחי הנשלטים ולהיפך . הכלה, הבדל, צירוף ומיצוע : אלה התכונות הראשוניות שמציבות את המדינה כאחדות של ניגודים, כמכלול סגור שמכיל סתירה המאיימת לפרק אותו מבפנים . כשמגבילים את הרקע ההיסטורי לשלהי ימי הביניים באירופה
|
|