מבוא

עמוד:11

חבלי תקווה 11 רוויים תסכול ואלימות . מדובר במציאות שרירותית שבה לא היה ברור לפליטים מתי ולאיזה אישור יזדקקו כדי ליהנות מזכויות יסוד לקורת גג, למזון, לחינוך ולחופש תנועה . תקופת הפעילות של התנועות בלסבוס ארכה חמש שנים ; בשלוש השנים הראשונות פעל בית הספר על בסיס יום‑‑יומי, ובשנתיים שאחרי כן, בעקבות הצתות של בית הספר ושל מחנה הפליטים הגדול באי ( מוריה ) , התנהלו פעילויות חינוכיות מבוזרות בהובלה של מורים ובוגרים של בית הספר ושל פליטים נוספים באי ( ראו פרק 10 : ואף על פי כן, המשכנו כנגד כל הסיכויים . . . ) . בטקסטים שונים נקרא המפעל החינוכי הזה בית הספר הבין‑‑לאומי לשלום, כתרגום שמו באנגלית The International School of Peace . אולם מאחר שמייסדיו הבחינו בין חינוך של שלום, המממש חיי שלום בפועל, לבין חינוך לשלום, המחנך לקראת שלום עתידי, אימצנו את המינוח שלהם וקראנו לו בית ספר השלום . אוכלוסיית היעד שלו הגיעה ליוון דרך הים, הניצולים הוכרו כמבקשי מקלט וכמי שאינם יכולים לשוב לארצם, ולפיכך הם נקראים פליטים . בית ספר השלום נועד אפוא לילדי הפליטים . למעלה מעשרים משלחות של יהודים וערבים, חברי התנועות, הגיעו לאי בזו אחר זו, וכל אחת התעתדה לשהות במקום בין שלושה לשישה שבועות . המשלחות הראשונות בנו את המקום ; מְכוּלות מחומרים פשוטים הותאמו לשמש ככיתות לימוד, בחצר נבנו כיור ופינת בישול, והמתחם הוקף בגדר עץ . מה שייחד אותו היו הצבעים העליזים, בעיקר גוונים של ורוד, הכתובות הרב‑‑לשוניות, החלונות המצוירים . העיצוב אמר כולו שמחה ואופטימיות, הוא צד את עין הבא בשער המקום ושבה את ליבו . במקביל הוחל בגיוס מורים, ויחד איתם הוכנו תוכניות הלימודים והעבודה . החלטה אמיצה שהתבררה כנכונה ובונה הייתה לגייס מורים באופן בלעדי מבין הקהילות ולארגן את החלוקה לכיתות לא רק על פי גילאים אלא גם על פי שפות אם ( ראו פרק 8 : שפה,

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר