|
|
עמוד:14
14 פנינה לנגברג שבהם מספרים מפקדים בכירים וגם חיילים פשוטים במפעל ההשמדה על הפעילות שבה נטלו חלק . פעמים, העדויות האלה קשות ומזוויעות כל כך, שהמחברת מתקשה להסתיר את התדהמה שלה מן החומרים של הארכיון, עד כדי כך שהיא מוסיפה את המשפט המרעיש : "לקרוא ולא להאמין" . וכשלנגברג עושה את המעשה הנועז הזה, היא מבקשת מאיתנו להמשיך להתקדם במסע אל תוככי נפשו של האדם . היא מעמידה זו לצד זו את עדויות הרוצחים ואת עדויות הקורבנות, ומבקשת להתבונן בטיבן של העדויות, בייחודי ובשונה וגם במשותף ובדומה . האדישות שבה ניתנות העדויות, השפה הטכנית היבשה שבה נדונים המעשים, היכולת לחיות חיים כפולים ולזכור את הנוף והטיולים תוך כדי שכחה או הנחה בצד של המעשים המזוויעים . "על פי עדויותיהם ( של אלו שהשתתפו במפעל ההשמדה ) , לא רק שרובם המשיכו בחייהם ולא השאירו אחריהם חיבוטי נפש בעקבות השואה, אנו עדים לכך שבעת 'עבודתם' בשירות היטלר, הם ניהלו אורח חיים רגיל ושגרתי, והיו ביניהם שהגדירו את עצמם כאנשים רגישים . הם היו בני משפחה מסורים ואוהבים" . נכון, מגוון ההתנהגויות האנושיות רחב עוד יותר, אך גם אותן עלינו להביא בחשבון : אלו שעמדו בצד, אלו שנותרו אדישים, אלו שבאמת לא ראו ואלו שפעלו באופן מעורר השתאות וסיכנו את חייהם כדי להציל אחרים . בסופו של מסע העדויות מתגלה כי "ספרות השואה חושפת קשת רחבה של התנהגויות אנושיות ; כזו המותחת את גבולות האנושי הרבה מעבר לדמיון" . רבים מן השורדים והשורדות שכתבו את סיפור הצלתם לאחר השואה בחרו לתאר את אחד הכוחות היצריים ביותר של הישרדותם, כדי שיוכלו להעיד ולספר את מה שאיש לא יוכל להאמין לו . הם מובילים אותנו דרך עומק הקושי והסבל, מחשש שמא הסיפור שיספרו לא יזכה להד או לאמון . כאשר משתפים אותנו השורדים במניע העמוק שלהם, שעודד אותם להמשיך להיאבק כדי שיוכלו
|
|