|
|
עמוד:13
13 הקול המצווה של אושוויץ לא ידעה האנושות מעודה . ומעת לעת עולה מעצמה השאלה, מה תכליתו של מפעל ההנצחה האדיר הזה ? מה אנו רוצים ללמוד מן השואה, ומה אנו רוצים להנחיל לדורות הבאים אחרינו ? דומה שהפנומנולוגיה של העדות מעניקה כלי פילוסופי יוצא דופן להבנתו של המפעל, בעודה מחייבת אותנו להתבונן בדרכי מסירת העדות, באחריות המוטלת על העדים, במשמעות המוסרית של המפעל הגדול הזה . הפרספקטיבה שנפתחת דרך הדיון על מעשה העדות מאפשרת לחשוב באופן תובעני על משמעותה המוסרית ועל הדרכים שבהן נוכל להבין מהי ולמה היא משמשת . שאלתו של פרימו לוי "הזהו אדם ? " מהדהדת לאורכו ולרוחבו של ספר זה . השאלה הזאת מבקשת להבין את משמעות היות האדם בצידו האחד של הסבל, ובו בזמן להבין את משמעות היות אדם כאשר הוא נמצא בצידו האחר . כאשר פתח לוי את ספרו בשאלת "הזהו אדם ? ", הוא ביקש לנסח את הצורך לספר את הזיכרון כחובה לשאול על מהות האדם, כפי שהיא מתעוררת לנוכח הקושי והזוועה של עדויות השואה . תוך כדי עיון בחיבורה של לנגברג, אנו ממשיכים ושומעים את שאלתו של לוי בכל צעד שבו אנו צועדים, בכל סיפור שאנו מספרים ובכל עדות שאנו מתבקשים להקשיב לה . השאלה פונה אלינו, הקוראים, ותובעת מאיתנו להתבונן בפרספקטיבות השונות של היות עד לזוועה ולשואה . השער הראשון במסע הפגיש אותנו עם הטראומה ועם הייסורים שחוו הניצולים, אבל השער השני במסע שאליו אנו מוזמנים קשה עוד יותר . הפעם אנו נשאלים על עדויות הפושעים, עדויותיהם של הרוצחים, עדויותיהם של המתעללים . כאשר שאלתו של לוי "הזהו אדם ? " מתעוררת בפרק הזה, היא נשמעת מפחידה ומאיימת : האומנם יש תהומות של רוע בנפש של כל אחד ואחת מאיתנו ? זו של הקורבן, זו של התמים והישר וזו של מי שאיננו יודע לשאול ? במסע הזה לנגברג לוקחת אותנו בעקבות התיאורים האלימים והקשים הנחשפים בסרטי השואה, בראיונות וכתבים וחיבורים,
|
|