|
|
עמוד:12
12 פנינה לנגברג בהתנהלותם ובטראומה . הדיון על האמת של השואה, האמת שבחוויה, העמיד בפנינו את העובדה שזו אמת אצורה ברבדים, חסומה בפני נמעני העדויות ולעיתים גם בפני העדים עצמם" . הזמנה למסע על עדות ועל זיכרון בספר שלפנינו מבקשת לנגברג להזמין אותנו למסע תודעתי ורגשי מורכב עוד יותר, כשהיא קוראת לנו להיעזר בארגז הכלים המנתח של הפילוסופיה כדי לחשוב מחדש את משמעות הזיכרון ומשמעות העדות . ההתבוננות הפילוסופית במרכזיות זיכרון השואה בחברה הישראלית, בתופעה התרבותית הרחבה של כתבי הזיכרונות והאירועים הטקסיים הנדרשים להקשבה לעדים, מתחילה בצורך להתבונן לעומקה של התופעה עצמה של להיות עד ולתת עדות . עבור לנגברג, השימוש בכלים הפילוסופיים האלה מאפשר לנקוט צעד אמיץ וחשוב הרבה יותר . כלומר, לעורר את שאלות היסוד של הזיכרון והעדות של השואה - מחנות הריכוז, מחנות המוות, ההסתתרות והמאבק - לא רק כדי לקבל את הצורך האנושי של השורדים לספר את סיפורם, ולא רק כאות של כבוד למתים ולחורבן היהודי של אירופה, אלא בעיקר כדי לחשוב מחדש את העתיד, כדי להפוך את הזיכרון והעדות לציווי מוסרי של קבלת אחריות . אחד המאמצים הגדולים ביותר בהתמודדות עם השואה נוגע לעיצוב הזיכרון ולעיצוב התודעה . באופן גלוי וסמוי מן העין מתנהל מאבק בין-לאומי לאשר ולאשר מחדש את עצם קיומה מול סוגים רבים ומגוונים של הכחשה . רבים מספור הם סוגי הזיכרון שנועדו להעיד כי הנורא מכול ומה שלא ייאמן שהתרחש - אכן התרחש : ספרי היסטוריה, ספרי עדויות, כיכרות ברחבי העולם, עצרות רבות, סרטים, מחזות, טקסי עדות, שחזורים, השוואות, התבטאויות, מסעות למחנות הריכוז ומחנות ההשמדה, תוכניות טלויזיה, תוכניות לימודים ומה לא . מפעל עדות וזיכרון שכמוהו
|
|